בש"פ 8500/14 פאהום נ' מדינת ישראל
(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יורם דנציגר): ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בנצרת [ע"ח 16859-11-14] שדחה את בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו וכן את בקשתו לגילוי חומרי חקירה. לפי האישום, העורר והמתלוננת, שניהם עורכי דין, עבדו יחד. לפי החשד, בשלב מסוים החל העורר מגלה יחס אובססיבי כלפי המתלוננת ובין היתר שלח לה הודעות בפייסבוק, התקשר אליה בשעות לא שגרתיות, איים עליה מספר פעמים ועוד. נגד העורר הוגש כתב אישום. בין היתר, ביקש העורר, במסגרת הליכים קודמים, לעיין בחומר החקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ובפרט כי יינתן צו לחברת פייסבוק לשחזר את חשבון הפייסבוק של המתלוננת. ביהמ"ש קמא קבע כי המידע המבוקש, העוסק בהתקשרויותיה של המתלוננת עם סביבתה, אינו רלוונטי להגנת הנאשם וכי הנאשם לא הצביע על התקשרות מסוימת המאפשרת לערוך איזון בין האינטרס שבגילוי לבין פרטיותה של המתלוננת. נפסק - באשר לבקשה לגילוי חומרי חקירה, לא נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לפיה אין להעביר לידי העורר את המידע המבוקש מחשבון הפייסבוק או מהטלפון הסלולרי של המתלוננת. סעיף 74 לחוק מקנה לנאשם זכות לעיין בכל ראיה הנחשבת ל"חומר חקירה", כאשר חומר חקירה הוא כל מידע הרלוונטי לאישום. יחד עם זאת, חומרים שמידת הרלוונטיות שלהם לאישום זניחה, לא ייחשבו כחומרי חקירה. כאשר מדובר בחומרים שגילויים עלול לפגוע באינטרסים של צדדים שלישיים, לרבות זכותה של המתלוננת לפרטיות, נדרשת הערכאה הדנה בבקשת הגילוי לערוך איזון בין זכויות הנאשם להליך מוגן לבין זכויותיהם של הצדדים השלישיים. העברת החומר המבוקש עשויה לפגוע פגיעה של ממש בפרטיות המתלוננת, שכן חומר זה כולל פירוט אודות תוכן שיחותיה עם סביבתה. העורר לא הצביע על התקשרות קונקרטית בפייסבוק או בטלפון הנייד אשר גילויה רלבנטי להגנתו. יש להעדיף את זכותה של המתלוננת לפרטיות על פני האפשרות הרחוקה כי בחומר המבוקש יתגלה פרט כלשהו הרלוונטי להגנה.