בש"פ 5234/14 הלוי נ' מדינת ישראל

(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופט צבי זילברטל): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א מיום 9.7.2014 [ע"ח 41649-04-14]. המבקש נחשד כי חדר למאגרי מידע של הרשות השופטת והעתיק מהם שלא כדין עשרות אלפי מסמכים, לרבות מסמכים חסויים. במהלך חיפוש בדירתו של המבקש נתפסו פריטים שונים, מהם נותרו בידי המשטרה 2 כונני מחשב קשיחים. תיק החקירה נגד המבקש נסגר מחוסר ראיות, אך הכוננים נותרו בידי המשטרה, בנימוק כי הם מכילים גם מסמכים האסורים בהחזקה לפי החוק. ביהמ"ש השלום הורה כי הכוננים יושבו למבקש, אך יימחקו מהם מסמכים החוסים תחת איסור פרסום [ה"ת 714-03-13, מיום 24.42014]. בערר שהגיש המבקש על החלטה זו קבע ביהמ"ש המחוזי [ע"ח 41649-04-14, מיום 15.5.2014] כי עובר לפעולת המחיקה יקבל המבקש רשימה ובה מספרי התיקים החסויים ויוכל להגיב לה. עוד נקבע כי נציג הפרקליטות יהיה נוכח במהלך פעולות המחיקה. לבקשת הפרקליטות קיים ביהמ"ש המחוזי "עיון חוזר" בהחלטתו וקבע כי הואיל ומלאכת המיון והמחיקה של אלפי הקבצים מוערכת באלפי שעות עבודה, יהיה אמון המבקש על ביצוע המלאכה. נפסק - 
  • בהליך נפלו פגמים בגינם נפגעו זכויות המבקש ולפיכך מתקיימות אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ההליך במסגרתו ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי (הליך "עיון חוזר" בהחלטתו בערר) אינו הליך המעוגן בהוראות הדין. לבית משפט הדן בערר בנושאי תפיסת חפצים לפי סעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי, אין סמכות לקיים הליך עיון חוזר בהחלטתו ודרכם היחידה של הצדדים להשיג על החלטה בערר היא בבקשת רשות ערר לביהמ"ש העליון.
  • בנוסף, מקרה זה מעלה סוגיה שיש לה השלכות רוחב, שעניינה הדין כאשר החזרת התפוס כרוכה בפעולת מיון או סיווג מורכבת המצריכה השקעת משאבים מיוחדת והאם ניתן להטילה על בעל התפוס. סוגיה זו לא זכתה להתייחסות ישירה בפסיקה.
  • דין הערר להידחות לגופו. המבקש העלה שתי טענות עיקריות. האחת, כי לא ניתן למחוק, להשמיד או לא להשיב את מלוא הקבצים שעל הכוננים כאשר לא הוגש נגדו כתב אישום; והשנייה, החלופית, כי לא ניתן להטיל את חובת המיון של הקבצים עליו כחשוד (לשעבר), רק משום שהמשאבים שנדרשים לכך הם משמעותיים. דין שתי הטענות להידחות.
  • דינם של חפצים "תפוסים" כאשר לא הוגש כתב אישום: הוראות הפקודה (סעיפים 31 ו-34) ברורות ולפיהן אין מניעה עקרונית לא להשיב לחשוד חפצים תפוסים, ככל שהם אסורים לשימוש או להחזקה, גם כשלא הוגש נגדו כתב אישום. אין יסוד לטענת המבקש כי כל אימת שלא הוגש כתב אישום קמה חובה להשיב לו את כל הקבצים שעל גבי הכוננים, לכאורה באופן גורף וללא קשר לתוכנם.
  • זכות המבקש להחזיק בקבצים שמקורם ב"נט המשפט" ולעיין בהם: החלק הארי של הקבצים שבמחלוקת מקורו באתר הרשות השופטת. קבצים אלה כוללים לא רק החלטות פומביות, אלא גם קבצים מתוך תיקי בית המשפט, דוגמת פרוטוקולים, תצהירים וכו', אשר לפי תקנות העיון הגורמים המורשים לעיין בתיק ביהמ"ש (בין אם מדובר בהליך חסוי אם לאו) הם רק בעלי הדין ובאי-כוחם. אדם שאינו בעל דין בהליך, כגון המבקש, אינו מורשה לעיין בתיקים אלא אם ביהמ"ש אישר זאת לפי בקשה.
  • קבצים שמקורם בתיקי בית משפט ממערכת "נט המשפט", שאינם נכנסים לגדר תקנה 2(ב) לתקנות העיון, ולא נתבקשה לגביהם רשות עיון לפי תקנה 4, ממילא לא היו אמורים להיות בחזקת המבקש. ביחס לקבצים אלה, לא רק שאין חובה להשיבם למבקש, אלא שהשבתם תהא בגדר עקיפת הוראות הדין. לבד מכך שלמבקש לא הייתה זכות לעיין בתיקים, לא הייתה לו גם זכות להעתיקם או לשמרם. דברים אלה נכונים גם אם ביהמ"ש יניח, לצורך הדיון, כי הקבצים במערכת "נט המשפט" היו פתוחים הלכה למעשה לעיני המבקש, למשל עקב תקלה או עקב "פירצת אבטחה" מצערת.
  • הטלת מלאכת העיון על המבקש: הואיל ולמבקש לא קמה זכות בדין להחזיק ברוב הקבצים שבמחלוקת ולעיין בהם, וניתן ממילא לא להשיבם לרשותו, יש לבחון האם ההנחה כי ייתכן שהקבצים שבמחלוקת כוללים גם מיעוט קבצים שמקורו אינו מתיקי בית המשפט, מחייבת את גורמי החקירה לערוך מיון ביחס לכל הקבצים. בנסיבות הייחודיות של מקרה זה, התשובה שלילית.
  • ככלל, מוטלת חובת מיון וסינון של חומרי חקירה על הרשויות החוקרות, גם כאשר חומר החקירה הוא רב והמלאכה צפויה לארוך זמן ניכר. בדומה לכך, כאשר קמה לפלוני זכות לקבל לידיו פריטים שנתפסו במהלך חקירה, ראוי ככלל לקבוע כי הרשות אמורה לשאת בעלויות הכרוכות במיון התפוסים והפרדת הפריטים שיש להחזירם מפריטים אחרים, זאת נוכח זכותו של פלוני להחזיק בתפוסים שאין עוד עילה לפגוע בה.
  • עם זאת, חובה זו של הרשויות לא צריכה להיות מוחלת באופן מוחלט ועיוור על כל מקרה, יהא אשר יהא. לעולם תידרש עריכת איזון בין הזכויות המתחרות והאינטרסים המנוגדים. ניתן לחשוב על מצבים בהם "האשם" לכך שנוצר קושי במלאכת המיון והסיווג נעוץ במובהק בחשוד או בנאשם עצמו, שפעל בניגוד לדין עת החזיק בפריטים טרם תפיסתם וערבם עם פריטים מותרים בהחזקה, כך שלא יהא זה ראוי להטיל את מלאכת המיון על הרשויות על חשבון הציבור.
  • כך גם בענייננו, בו הגדירו הרשויות כ-99 אחוזים מכלל הקבצים בכוננים כקבצים שניתן להשיבם למבקש (על הכוננים היו כמיליון קבצים ורובם ככולם הושבו למבקש פרט ל-12,000 קבצים שבמחלוקת). נדמה כי המבקש הוא שאחראי במובהק לקושי שנוצר במלאכת המיון, באופן בו לא יהיה זה סביר עתה להטיל את מלאכת המיון על כתפיה של הרשות מבלי שהמבקש יערוך מיון ראשוני שיקל על התהליך. הפתרון שקבע ביהמ"ש המחוזי מאזן היטב בין קביעה זו לבין הרצון לשמור על זכויותיו של המבקש לקבל את מיעוט הקבצים המותרים בהחזקה ובעיון.