(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת ענת ברון): מה היקף זכותה של התובעת, בעלת סימן המסחר "הבית הפיננסי", להשתמש באופן ייחודי בסימנה הרשום, אל מול שימוש שעשה הנתבע שנים קודם לכן בסימן זה במסגרת אתר אינטרנט שהקים לעסקו. נפסק -

מכוח פקודת סימני המסחר (סעיף 46(א)), הבעלים בסימן המסחר הרשום הוא בעל הזכות הקניינית בו ולו בלבד נתונה הזכות לעשות שימוש בסימן בהתייחס לטובין שלגביהם נרשם. במסגרת אתר הנתבע, עושה הלה שימוש בסימן המסחר של התובעת לקידום עסקו. בכך על פניו נמצא הנתבע מפר את סימן התובעת, מקום שהוברר שהצדדים נמצאים באותה טריטוריה עסקית. רישום סימן המסחר הוא ראייה לתוקפו. על הטוען אחרת מוטל נטל שכנוע כבד מאוד. הנתבע לא עמד בנטל זה.

הנתבע טען להגנת סעיף 47 לפקודה (שימוש אמת) בהקשר לכך שעשה שימוש בצמד המילים "הבית הפיננסי" כבר בשנת 2005, אז נרשם גם האתר על שמו, זמן רב קודם לרישום סימן המסחר של התובעת. פרט לשימוש שעשה הנתבע במילים "הבית הפיננסי" באתר, לא הוכח כי עשה שימוש כלשהו בפועל במילים אלו לצורך עסקו מאז 2006. למעשה הנתבע זנח את האתר במהלך השנים שחלפו, לא עדכן אותו כלל, יש לו עסק אחר הקרוי על שמו הוא אף הקים אתר פעיל אחר, המזוהה עמו ועם עסקו. העובדה כי לאחר הגשת התביעה מצא הנתבע מקום לשדרג ולרענן את האתר נושא הדיון, אין בה כדי להועיל לו. זכותה של התובעת למנוע מהנתבע כל שימוש בסימן המסחר שלה "הבית הפיננסי" ובכלל זה במסגרת האתר.

התובעת עתרה לפיצויים סטטוטוריים. ככל ומדובר בטענה לגניבת עין, נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים: הוכחת מוניטין לתובעת וחשש להטעיית הציבור. לא נעשה כל ניסיון ממשי מצד התובעת להוכיח מוניטין ולפיכך עילה זו אינה עומדת לתובעת. בגין העילה של הפרת סימן מסחר זכאית התובעת לצו מניעה, אולם אין מקום לפסוק לזכותה פיצוי סטטוטורי. ראשית, מנגנון פיצוי סטטוטורי בלא הוכחת נזק קבוע בחוק עוולות מסחריות בגין גניבת עין, אך אינו קיים בפקודת סימני המסחר.

גם אם ניתן היה לפסוק פיצוי כאומדנה, אין מקום להורות על פיצוי כזה. התובעת לא הציגה כל ראיה ביחס לנזק שנגרם לה ולו לכאורה. בעת שהנתבעת הקים את האתר בשנת 2005, הוא עשה כן מטעמים עניניים שלו וללא קשר לשם העסק של התובעת. ניתן צו מניעה המורה לנתבע להימנע מעשיית שימוש כלשהו בסימן המסחר של התובעת "הבית הפיננסי", לרבות באמצעות האתר.