תא"מ 29454-01-12 אילן שדה נ' צבי גלברד ואח'

(פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופטת הלית סילש): תביעת לשון הרע. התובע פרסם מאמר בשם "שקרי השואה" באתר הנתבעת 3 (מחלקה ראשונה - News One), בהסכמת הנתבע 2 (מנהלה ובעליה של הנתבעת 3). במאמר הובאו דעותיו של התובע ביחס לאירועים היסטוריים המתייחסים גם לתקופת השואה. התובע טען כי הנתבע 1 פרסם תגובות למאמר המהוות לשון הרע. התובע טען כי פנה לנתבעים 2-3 ודרש את הסרת תגובותיו של הנתבע 1 וכן תגובות נוספות, אך נתקל בסירוב. הנתבע 1 טען, בין היתר, כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי". הנתבעים 2-3 טענו, בין היתר, כי נתנו "במה" לתובע להבעת דעותיו וכי התובע ידע כי תוכנו של המאמר עשוי לגרור תגובות קשות. נפסק - דין התביעה להתקבל באופן חלקי בעניין הנתבע 1 ולהידחות בעניין הנתבעים 2-3. אין חולק כי מתקיים יסוד הפרסום, שעה שמדובר בתגובות למאמר שהופיעו באתר האינטרנט של הנתבעים 2-3. בהתייחס לחלק מהפרסומים, תוך הפעלת המבחן האובייקטיבי של "הקורא הסביר", יש לייחס לחלקם משמעות חמורה בעיני אותו קורא סביר, עד כי ישימו את התובע למטרה לשנאה, לבוז או ללעג, או כדי לבזותו. מאידך, חלק אחר, גם אם אינו נוח בהכרח לשומע, אינו מגיע כדי "פרסום לשון הרע". יש לאבחן בין עצם היות התבטאות זו או אחרת חסרת טעם, לבין מקרים בהם יש בדברים הנאמרים כדי הקמת הצדקה לפסיקת פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.

יש לראות בחלק הארי של המאמר ושל תגובות הנתבע 1 משום הבעת דעה או כפרסום שיש בו הסקת מסקנות אישיות של הכותב. בכל הנוגע לביקורת שהביע הנתבע 1 ביחס למאמר התובע גופו, הרי שזו חוסה תחת מטריית הגנת סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע והיא מהווה ביקורת על יצירה ספרותית שהתובע פרסם ברבים, לרבות דעה ביחס אליה. התשובה מורכבת יותר ביחס לפרסומי הנתבע 1 המתייחסים באופן אישי לתובע. אין להתעלם מהעובדה כי התובע הוא זה אשר ביקש לעשות שימוש בזכות החוקתית של חופש הביטוי לצורך פרסום המאמר, כאשר נהיר וברור היה לו כי פרסום זה יעורר פולמוס וביקורת רבה. יש קושי בדבקותו של התובע לזכותו לשם טוב, תוך התעלמות מסוגיית זכותו של האחר לחופש הביטוי, במיוחד מקום בו ניתנה לו עצמו במה כה רחבה להבאת והבעת דעותיו שלו, על אף רגישות הנושא המדובר. יש לראות בחלק מההתבטאויות ככאלה החוסות תחת הוראות סעיף 15 לחוק ויש להעדיף ביחס לאלה את חופש הביטוי על פני זכויותיו של התובע. עם זאת, השימוש החוזר בחלק מהביטויים המייחסים לתובע זדון, כמו גם השתייכות לעדת מטורפים, יש בה כדי חריגה מתחום הסביר בנסיבות המאמר. קריאת תגובותיו של הנתבע 1 מלמדת על חריגה ממתחם הסבירות, ביחס לאותו חלק בפרסום, במיוחד נוכח החזרה על הביטויים הקשים. הנתבע טען כי התובע עצמו מצא להתייחס לתגובות הנתבע 1 תחת שימוש בשם "רקס", אך הנתבע 1 לא הוכיח כי "רקס" והתובע חד הם. התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק בפועל מהפרסומים נשוא התביעה. לא ניתן להתעלם כי המקור או הזרז לפרסומיו של הנתבע 1 היה מאמרו של התובע עצמו וכי מאמר זה חריג בתוכנו ונוגע בסוגיות רגישות וכואבות לרבים. נתבע 1 יפצה את התובע ב-3,000 ש"ח.

ביחס לחבותם של הנתבעים 2-3: אין חולק כי אלו נתנו את הסכמתם לפרסום מאמר התובע וכי פרסום זה הביא לפרסומן של תגובות שונות, לרבות אלו של הנתבע 1 אותן ראה התובע כפוגעניות. הנתבעים 2-3 לא היו ה"מפרסמים" של אילו מהפרסומים, אך לשיטת התובע סירבו להסיר אותם על-אף פנייה מפורשת. דין התביעה נגד הנתבעים 2-3 להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי מקום בו מדובר בפרסום באתר אינטרנט, על-ידי צדדים שלישיים, אין לחייב את בעלי האתר בפיצוי בגין היות הפרסום משום "פרסום מפר", מקום בו עם היוודע לו דבר הפרסום והצגת הדרישה להסרה, הוא פעל להסרתו ("נוהל הודעה והסרה"). נוכח הלכה זו, המועד להתגבשות העילה כלפי בעל האתר או מנהלו הוא בעת וכנגד מתן ההודעה בדבר הפרסום המפר והסירוב להסרה. מחומר הראיות עולה כי הנתבעים לא סירבו להסיר את הפרסומים, אלא הודיעו לתובע כי הסרת הפרסומים תיעשה כנגד הסכמתו להסרת מאמרו במקביל, אלא שהתובע סירב לכך. תביעתו של התובע היא תביעה נזיקית וככזו היא מחייבת אותו לפעול לצורך הקטנת הנזק. מקום בו ניתנה לתובע האפשרות למנוע את הנזק והוא בחר שלא לעשות כן, יש לראותו כמי שלא עמד בחובת הקטנת הנזק. התובע סבר כי קיימת חשיבות של ממש בפרסום מאמרו ואולם חייב כי לבחירה זו של התובע תהיינה משמעות והשלכות ואין התובע יכול בעניין זה לאחוז בחבל בשתי קצותיו. ההחלטה לפיה הותיר מנהל הנתבעת 3 את שיקול הדעת בדבר הסרת התגובות למאמר - לנפגע עצמו, וזאת בכפוף להסרה כוללת של המאמר והתגובות, נמצאת במתחם הסבירות ואינה חורגת ממנו.