(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים רובינשטיין, עמית וסולברג): ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 28.6.2012 [ת"צ 43659-05-11], במסגרתו נדחתה בקשת המערער לאשר את תביעתו נגד המשיבה כתובענה ייצוגית. בחודש אפריל 2011 הזמין המערער מהמשיבה כרטיסי טיסה לברלין עבורו ועבור אשתו. למחרת ביקש לבטל את ההזמנה וחויב בדמי ביטול עבור כל כרטיס בנפרד. בעקבות כך הגיש תביעה נגד המשיבה בצירוף בקשה לאשר את התביעה כייצוגית. המערער טען שכאשר גבתה המשיבה דמי ביטול עבור כל כרטיס בנפרד, ולא בגין העסקה כולה, היא הפרה את הוראות סעיף 14ה(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן ואף אם רשאית הייתה המשיבה לגבות דמי ביטול עבור כל כרטיס בנפרד, הסכום שגבתה גבוה מחמישה אחוזים משווי העסקה המותרים לפי החוק. מנגד, המשיבה טענה שכל כרטיס מהווה עסקה עצמאית לצורך גביית דמי הביטול. המשיבה הודתה שטעתה כשגבתה עבור כל כרטיס סכום הגבוה מחמישה אחוזים משוויו, אולם טענה שמדובר בטעות נקודתית ושהמערער לא הוכיח שקיימת קבוצת צרכנים שנפגעו באורח דומה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וקבע שהמשיבה רשאית הייתה לגבות דמי ביטול עבור כל כרטיס בנפרד, ושעל המערער מוטל הנטל להראות שקיימת קבוצת צרכנים דומה שנפגעה מטעות המשיבה. מכאן הערעור. נפסק – דין הערעור להידחות. פרשנות לשונית של סעיף 14ה(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן מובילה למסקנה כי המזמין הוא צרכן לאורך כל הדרך ממעמד הרכישה ועד קבלת השירות, והנוסעים האחרים באותה הזמנה הם לכאורה צרכנים מרגע קבלת השירות באופן העולה בקנה אחד עם ההגדרה שבחוק. כרטיסיהם של הנוסעים האחרים באותה הזמנה הם חוזים לטובת צד ג', ומכאן שבהתאם ללשון הסעיף יש לראות בכל כרטיס טיסה חוזה נפרד שבגינו ייגבו דמי ביטול. גם פרשנות תכליתית של הסעיף מובילה להרחבת המונחים צרכן ועסקה ומובילה למסקנה האמורה. תוצאה זו עולה אף בקנה אחד עם תכליתם של דמי הביטול. יש לדחות אף את חלקו השני של הערעור שדן בשאלת קיומה של קבוצת נפגעים דומה. אמנם כשטוען הנתבע הייצוגי שמדובר בטעות נקודתית, הנטל להביא ראיות שאין מדובר בקבוצת נתבעים עובר אל כתפיו, אבל בנסיבות העניין עלה בידה של המשיבה להראות שהטעות שנפלה בעניינו של המערער מהווה טעות נקודתית ולא טעות שיטתית. למצער הצליחה המשיבה להטיל ספק של ממש בכך.