ת"א 22306-10-10 אביעם נ' רשות העתיקות - ירושלים

(החלטה, שלום קריות, השופטת פנינה לוקיץ'): בקשת התובע להתיר לו לצרף ראיה שלא גילה במסגרת הליכי גילוי המסמכים. הראיה היא הקלטה ותמלול של שיחה שנערכה בין התובע לבין אחד מעדיו, במסגרת תביעת לשון הרע שהגיש התובע. התובע טען כי השיחה הוקלטה באמצעות מכשיר טלפון נייד וכי מיד לאחר ביצוע ההקלטה הועבר הקובץ למחשבו האישי ולדיסק גיבוי חיצוני וכי רק לאחרונה הצליח לאתר את ההקלטה במחשב. נפסק - ההלכה הפסוקה מורה כי לביהמ"ש נתון שיקול דעת להיעתר לבקשה מעין זו. ביהמ"ש לא שוכנע לחלוטין מטענת התובע כי אי-גילוי ההקלטה בשלבים המקדמיים נבעה משכחה. סביר יותר כי התובע לא ייחס חשיבות להקלטה ולא מצא לנכון לציין את קיומה, שכן סבר שאין היא נחוצה לו לצורך ניהול ההליך. אין לקבוע כי ההקלטה לא גולתה במזיד וכי גרסת התובע שקרית. יש להיעתר לבקשת התובע ולהתיר את הגשת ההקלטה ותמלולה כראיות, אך לחייבו בהוצאות הנתבעת. באשר לבקשת הנתבעת לבדוק את מחשבו האישי של התובע. הנתבעת ביקשה כי ביהמ"ש יורה לתובע להמציא את הכונן הקשיח במחשבו האישי, על-מנת לאפשר לה לבדוק באילו מועדים נפתח קובץ ההקלטה הרלבנטי שנשמר במחשב. אין מקום להיעתר לבקשה, אשר יש בה, מלבד העמסת עלויות מיותרות, גם ספק באם תוביל למסקנה ברורה בשאלה אותה מבקשת הנתבעת לברר, שהיא שאלה שולית לחלוטין בהליך. אף אם תוכיח הנתבעת כי התובע שיקר באשר לאי-גילוי הראיה, במכלול התיק תהא לכך השפעה שולית. לאור האמור ובהתחשב בכך שבדיקת מחשבו האישי של התובע אכן תגרום לפגיעה בפרטיותו, ולאור הספק באם בדיקה כזו כלל יכולה להניב את התוצאה לה מקווה הנתבעת, אין להיעתר לבקשה.