(פסק-דין, תביעות קטנות נתניה, השופטת אביבה טלמור): התובע טען כי פנה לנתבעת כדי לבצע ניתוח להסרת משקפיים. קודם לניתוח הוצע לו להצטלם לסרטון למזכרת. לטענתו, הסרטון הופץ על-ידי הנתבעת בפייסבוק, ב- YouTube ובאתרים נוספים, ללא הסכמתו. הנתבעת טענה כי ניתנה הסכמת התובע לפרסום כאמור. נפסק -

טענת התובע כי מעולם לא הסכים לפרסום הסרטון לא נסתרה בראיה ממשית על-ידי הנתבעת. כל שטענה הנתבעת בהגנתה הן טענות כלליות. הנתבעת לא קיבלה את הסכמתו המפורשת של התובע, בכתב או בעל-פה, במפורש או מכללא או בדרך אחרת כשלהי לפרסום הסרטון בפייסבוק, ביו-טיוב ובאתר הנתבעת. משעשתה כן הנתבעת ופרסמה את הסרטון בהעדר הסכמה, נפגעה פרטיותו של התובע. בעניינים פרטיים כמו פרסום סרטון המתעד את יום ניתוח הסרת המשקפיים של התובע בלייזר, יש לקבל הסכמה מפורשת טרם הפרסום. הנתבעת לא נקטה בזהירות המתחייבת. פרטיותו של אדם מהווה זכות חוקתית מן המעלה הראשונה ומכאן נגזרת גם דרגת הוודאות הגבוהה הנדרשת כתנאי להסקת מסקנה על ויתור עליה. בנסיבות המקרה לא היתה הנתבעת זכאית להניח קיומה של הסכמה שכזו מצד התובע.

אין חולק כי הסרטון התפרסם למשך פרק זמן של 25 שעות עד שהוסר. הסרטון פורסם באתר הנתבעת, בעמוד הפייסבוק של הנתבעת וביו-טיוב, כאשר אלו אתרים מסחריים לכל עניין. מדובר ב"חלון הראווה" של עסקה של הנתבעת, שתכליתו למשוך לקוחות פוטנציאליים ולקדם את תדמית הנתבעת. התובע הוכיח את העילה הקבועה בסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות. סעיף 29א לחוק קובע כי ביהמ"ש רשאי לחייב את הפוגע לשלם לנפגע פיצוי ללא הוכחת נזק. התובע לא טען ולא הוכיח כי פרסום הסרטון על-ידי הנתבעת היה בכוונה לפגוע. על דרך ההערכה נפסק כי הנתבעת תפצה את התובע ב-10,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 1,000 ש"ח.