(פסק-דין, תביעות קטנות בית שמש, השופט מוחמד חאג' יחיא): תביעת ספאם מכוח הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, שעניינה בשתי הודעות דוא"ל ששלחו הנתבעים לתובע. התובע טען, בין היתר, כי הנתבעים מנהלים במשותף גוף בשם "תבונה - חינוך חדש בישראל", המהווה רשת של מרכזי למידה וכי ההודעות מהוות "דבר פרסומת" ונשלחו אליו ללא הסכמתו. התובע טען עוד כי קיים בעבר תכתובות דוא"ל עם הנתבעים לאור התנגדותו הפומבית לפעולותיה של "תבונה". הנתבעים טענו, בין היתר, כי ההודעות שנשלחו כללו טיפים בנושא חינוך והורות וכי אין להן כל מטרה למכור או לפרסם מוצר כלשהו. נפסק - השאלה המרכזית היא האם ההודעות מהוות דבר פרסומת. אין מחלוקת כי שתי ההודעות נשלחו לתובע על-ידי הנתבעים וכי בשלב מסוים כתובת הדוא"ל של התובע נכללה ברשימת התפוצה של "תבונה". הוכח כי הודעת הדוא"ל הראשונה מהווה דבר פרסומת. אמנם נראה לכאורה כי מדובר בעצה, בעלת אופי של הבעת דעה אישית בתחום החינוכי, אולם מעיון מדוקדק בתוכן ההודעה ניתן לראות מסר פרסומי סמוי, כיוון שהכותב מפנה לקורס מסוים שמועבר במסגרת פעילות "תבונה". הכותב מקשר בין התובנות שבעצתו לבין הקורס והמתודולוגיה שבו. באשר להודעה השנייה, מדובר במקרה שיווקי מובהק של שירותי "תבונה". אף שהתובע הוכיח שלא נתן את הסכמתו המפורשת מראש לקבלת דברי הפרסומת מ"תבונה", הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי ההודעות שוגרו לתובע שלא ביודעין, בשוגג ובתום-לב ולכן סתרו את החזקה שבדין הקבועה בסעיף 30א(י)(5) לחוק (לפיה מפרסם ששיגר דבר פרסומת בניגוד להוראות סעיף 30א, חזקה שעשה כן ביודעין). ראשית, הנתבעים טענו כי מעולם לא הוכנסו שמו של התובע או כתובת הדוא"ל שלו למאגר התפוצה של "תבונה" וכי אין להם עניין לעשות כך (בין היתר לאור הסכסוך בין בעלי הדין ועמדתו הפומבית של התובע המתנגד לפעילות "תבונה"). דבריהם הותירו רושם חיובי ואמין. שנית, אין מחלוקת ביחס להתכתבויות הרבות בין הצדדים עובר למשלוח ההודעות נשוא התביעה. אין זה משולל יסוד כי במהלך תכתובת זו שורבבה בטעות כתובת התובע למאגר התפוצה של "תבונה" או של הנתבעים. כתובת הדוא"ל של התובע ידועה ולמצער חשופה ונגישה לקהל רחב. אין זה מופרך לחלוטין שמאן דהוא רשם את כתובתו של התובע ברשימת התפוצה של הנתבעים שלא על דעתו. שלישית, יש לתת את הדעת לכך כי מדובר בשתי הודעות בלבד, שנשלחו בסמיכות וכי התאפשרה ונעשתה הסרה מיידית. אין זה המקרה אליו כיוון המחוקק כאשר תיקן את חוק התקשורת. הוכח לפי מאזן הסתברויות כי משלוח ההודעות נעשה שלא ביודעין ולפיכך דין התביעה להידחות. לו היה ביהמ"ש נדרש לכך ובהתחשב בנסיבות, היה נקבע פיצוי של 100 ש"ח לכל הודעה.