(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת תרצה שחם קינן): התובע, עו"ד במקצועו, טען כי הנתבעת שלחה אליו 9 הודעות דוא"ל המהוות דבר פרסומת, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע פנה לנתבעת וביקש להסיר את כתובתו מרשימת התפוצה. לטענתו, מנכ"ל הנתבעת הודיע לו כי שמו הוסר מהרשימה, אך לאחר מכן הנתבעת שיגרה אליו 5 דברי פרסומת נוספים. הנתבעת טענה כי ההודעות שנשלחו אינן מהוות דבר פרסומת וכי הנתבע בחר לאסוף הודעות שהנתבעת שלחה אליו במשך שנתיים תמימות. נפסק - דין התביעה להתקבל בחלקה. אין לקבל את טענת הנתבעת כי ההודעות ששלחה אינן מהוות "דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק, שכן לא יכול להיות לקורא ספק כי מטרת המסר היא לעודד פנייה לנתבעת, על-מנת לשכור את שירותיה ואין לאפשר לנתבעת לשלוח הודעות בניגוד לחוק, באופן שנועד לעקוף את הוראותיו. כוונת החוק למגר את התופעה המטרידה של משלוח דוא"ל "זבל". עם זאת, המקרה הנדון אינו מתאים להטלת הפיצוי המרבי לפי החוק. היקף ההפרה אינו מחייב הטלה של הפיצוי המרבי ואין צורך לעודד את התובע לממש את זכויותיו, בהיותו עו"ד, בפרט לאור העובדה שהגיש לביהמ"ש בשנת 2012 שתי תביעות קטנות בגין הפרות אחרות. דינן של הודעות פרסומיות המועברות בדוא"ל אינן כדין הודעות הנשלחות כמסרון למכשיר טלפון, המטרידות את המנוחה בכל מקום בו נמצא המשתמש, אף אם התובע בחר לקבל הודעות דוא"ל באמצעות מכשיר הטלפון. אין מדובר במשלוח אינטנסיבי של הודעות המצדיק הטלת הפיצוי המרבי (9 הודעות בשנתיים) ויש להבחין בין 4 הודעות שנשלחו לפני שהתובע ביקש את ההסרה, לבין 5 ההודעות שנשלחו לאחר מכן. אין להתחשב בפסיקה קודמת נגד הנתבעת בקביעת סכום הפיצוי. הנתבעת תפצה את התובע ב-150 ש"ח בגין כל הודעה ששלחה טרם בקשת ההסרה ו-550 ש"ח עבור כל הודעה שלאחר בקשת ההסרה ובסה"כ 3,350 ש"ח וכן הוצאות בסך 400 ש"ח.