ת"א 9545-02-12 תמר שאנן-טבת נ' אירנה שוחט

אולי יעניין אותך גם

(פסק-דין, שלום חיפה, השופטת כאמלה ג'דעון): התובעת היא בעלת עסק בתחום ריקודי הבטן ומפעילה אתר אינטרנט לקידום עסקיה. הנתבעת היא בעלת עסק בתחום של ריקודים סלוניים והיפ הופ ובחודש 11/2012 החלה בבניית אתר אינטרנט בשם "אולימפייה קלאב". התובעת טענה כי הנתבעת עשתה שימוש לא מורשה בתמונות שלה באתר הנתבעת, לצורך פרסום מסיבה ושיעורים לריקודי בטן. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת וטענה, בין היתר, כי התובעת לא הוכיחה את בעלותה בתמונות נשוא התביעה. נפסק - דין התביעה להידחות. צילום יהווה בדרך כלל מושא ראוי לזכויות יוצרים, שכן הוא כולל יסודות מקוריים ויצירתיים פרי ידו ודמיונו של הצלם. במקרה דנן, מדובר בתמונות בהן מופיעה התובעת בלבוש של רקדנית בטן, בתנוחות אומנותיות שונות, ולא יכול להיות ספק כי טבועה בהן עינו המקצועית של הצלם שצילם אותן. מדובר ביצירת צילום העומדת בדרישת המקוריות, הראויה להגנת דיני זכויות היוצרים. מדובר בצילומים שצולמו בשנת 2005. כיוון שמדובר ביצירה שנוצרה לפי הזמנה לפני יום התחילה של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, הרי שלפי הוראות סעיפים 78(ה) ו-35 לחוק החדש, יש לבחון את טענות הצדדים ביחס לזכות הבעלות בצילומים בהתאם להוראות חוק זכות יוצרים, 1911. על-מנת שלתובעת תצמח זכות תביעה בעוולה של הפרת זכות יוצרים, עליה להוכיח תחילה כי הינה בעלת זכות היוצרים בתמונות נשוא התביעה, לפי הוראות סעיף 5(1)(א) לחוק הישן, היינו כי ההזמנה כללה את הנגטיבה וכי ניתנה תמורה בעדה. התובעת כשלה בכך. היא לא הוכיחה תשלום תמורה בעד התמונה ולא הוכיחה כי ההזמנה כללה את הנגטיב של התמונות. התובעת מסרה כי מדובר בנגטיב דיגיטלי, אולם היא לא טרחה להציג את הקבצים המקוריים של התמונות למרות שהעידה כי אלו מצויים ברשותה ואף לא טרחה להציג את התמונות המקוריות. התובעת אף לא הזמינה את הצלם ליתן עדות. גם טענת התובעת בדבר קיומו של הסכם בעל-פה בינה לבין הצלם לגבי רכישת זכויות היוצרים בתמונות הועלתה בעלמא וללא תמיכה ראייתית. התובעת לא הוכיחה כי הינה בעלת זכויות היוצרים בתמונות נשוא התביעה ו/או כי רכשה את הזכויות מהצלם ודי בכך לדחות את התביעה בעילה זו. ביחס לעוולת גניבת העין, התובעת לא הוכיחה את קיומו של המוניטין הנטען על-ידה בתחום ריקודי הבטן ואף לא את דבר קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור. התובעת לא הוכיחה את יסודות העוולה של עשיית עושר ולא במשפט. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 6,000 ש"ח.