(פסק-דין, מחוזי ירושלים, השופט משה דרורי): ערעור בעניין בקשה למחיקת שם המערערת מפסק-דין בו הורשעה בעבירות משמעת על-ידי ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה ונידונה לעונשים משמעתיים. השאלה הדורשת הכרעה היא האם להותיר על כנו את פרסום פסק-הדין באתר האינטרנט של נציבות שירות המדינה (הכולל את שמה המלא של המערערת) או להסירו או לכל הפחות להסיר את שמה ופרטיה המזהים של המערערת מפסק-הדין. ביה"ד למשמעת קבע בעניין הפרסום כי הכלל הוא כי ביה"ד מנהל את דיוניו בפומבי וכי הערך של פומביות הדיון עדיף על זכות המערערת לפרטיות. מכאן הערעור. נפסק - פומביות הדיון הינו ערך עליון וחשוב במדינת ישראל בכלל ובמערכת המשפט בפרט. שקיפות ההליך השיפוטי זכתה למעמד חוקתי, כחלק מזכויות היסוד, בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. ההכרעה בדבר פרסום שמו של אדם כאחד מהצדדים של פסק-דין, או אי פרסומם של אותם שמות, אינה נובעת בהכרח מהכלל בדבר פומביות הדיון, שכן הדיון בביהמ"ש, כאמור, הסתיים (בעניינה של המערערת אכן התנהל הדיון בפומבי ודיון זה תם ונשלם). המגמה המרכזית העולה מהמקורות (המשפט העברי) היא שלא לפרסם את שמות בעלי הדין ואת שמות הנאשמים, אלא אם יש בכך תועלת חינוכית או מטרה חשובה אחרת. כאמור, סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה קובע את עקרון פומביות הדיון וברמה החקיקתית מוסדרת הסוגייה בסעיף 68 לחוק בתי המשפט, לרבות פירוט החריגים שביחס אליהם רשאי להורות ביהמ"ש כי עניין מסוים יידון בדלתיים סגורות. חוק יסוד: השפיטה אינו חל ביחס לדיון המשמעתי של עובדי המדינה וההוראות הרלבנטיות הן אלו שבסעיף 41 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. עקרון הפומביות נשען על מערך זכויות, עקרונות וערכים, לרבות טוהר ההליך השיפוטי, זכות הציבור לדעת, חופש המידע והתועלת שבפרסום. פומביות הדיון תורמת לחברה בכך שמגבירה היא את אכיפת הדין ומשפרת את איכות החיים של כלל הציבור. אין הכרח ליצור זהות מלאה בין פומביות הדיון לבין פרסום תוצאות ההליכים בכלי התקשורת או בפרסומים אחרים.

המחוקק הגביל את הנגישות לעברו הפלילי של אדם ואת עצם הרשעתו, למסגרת מצומצמת ביותר של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, אשר קבע מתי והאם ניתן לפרסם לאחר סיום ההליך השיפוטי את דבר עצם ההרשעה של אדם. והנה, אם יוותרו על כנם הפרסומים בקובץ פסקי-הדין של בתי המשפט השונים, או באתרי המידע המשפטיים, יווצר מצב הסותר את החוק: אדם יוכל לקבל "תעודת יושר" ואישור המשטרה שאין לו עבר פלילי, אולם כל המחפש באתרי המשפט השונים ימצא את העבירה שכבר נמחקה והתיישנה. מצב זה אינו תקין ויש בו משום פגיעה יומיומית בעקרון שלטון החוק, שכן הותרת שמם של נאשמים באתרים אלו, לאחר תום תקופת ההתיישנות והמחיקה, סותרת את זכות הנאשמים לאותו שיקום הקרוי בחוק "תקנת השבים". בהליך האזרחי, מפורסמים פסקי הדין עם שמות הצדדים והעדים, ללא מגבלה שהיא. לביהמ"ש נתונה הסמכות, גם כאשר לא חלה הוראת חוק ספציפית האוסרת פרסום, לאסור את פרסום שמו של אדם והדבר נעשה תוך איזון בין פרטיותו של אדם לבין עקרון פומביות הדיון, כאשר הכף נוטה לכיוונה של הזכות לפרטיות. במקרה דנן מדובר בהליך משמעתי, שנמצא על קו הגבול בין המשפט הפלילי לאזרחי. האינטרס לשמור על זכויות האדם בהליך משמעתי חזקות הן מאשר בהליך האזרחי. קיים הבדל בין פרסום במאגרי מידע לבין פרסום בכלי התקשורת. כלי התקשורת משמשים ככלי מרכזי המאפשר לציבור לפקח על מערכת המשפט. מאגרי מידע אינם עוסקים כלל בערך זה. הם אינם מהווים כלי תקשורת ולמעט הפרסום עצמו, אין בהם שום ערך מוסף. לא ניתן עוד להתעלם מעידן האינטרנט ולפגיעה הרבה בפרטיותו של אדם. פריצות המידע הינה דבר בעייתי, כאשר היא מבוצעת ללא שום בקרה ופיקוח. ראוי לצמצם ככל הניתן בפגיעה כאשר איננה לצורך. ראוי להשגיח כל העת ולבחון כי הנזק לא יעלה על התועלת, ככל שמדובר בפרסום, בשמות ובתוכן. במקרה זה, לא מדובר במצב בו נאסר הפרסום מלכתחילה, אלא כבר בוצע הפרסום ואין חשש שמא ההליך התנהל במחשכים ללא צידוק. יש לתת משקל למשך הזמן בו פורסם פסק-הדין. המערערת מבקשת לצמצם את הפרסום ולא למנוע אותו באופן מוחלט. בנסיבות העניין ובהתחשב בעובדה כי מדובר בהסרת פרסום שמה בלבד של המערערת ומאתר המשיבה בלבד, בהחלט יהיה זה איזון ראוי לקבל את הבקשה. ביהמ"ש אף נתן משקל לעובדה כי המערערת ממשיכה להיות מועסקת על-ידי המדינה.

עדכון: ביום 10.12.2014 ניתן פסק-דינו של ביהמ"ש העליון (השופטים רובינשטיין, מלצר וסולברג) בבקשת רשות ערעור שהגישה המדינה על פסק-הדין לעיל. פסק הדין לעיל בוטל. נקבע כי הדין הקיים ברור (סעיף 41(ב)(ג) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963), ולפיו ניתן לאסור פרסום בהליכי בית הדין למשמעת, רק ככל שבית הדין "רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונם של בעלי הדין, של עד או של אדם ששמו הוזכר בהליך". זהו המצב המשפטי לעת זו. בעולם הדינמי והשונה בו אנו חיים כיום, בעידן האינטרנטי והוירטואלי, יתכנו שינויים בעתיד. הערעור התקבל, אך בהסכמה לא יועלה שם המשיבה לאתר הנציבות למשך 21 יום, כדי לאפשר לה לכלכל את דרכיה [בר"ש 1504/14 מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה נ' פלונית].