ע"א 29415-06-12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' עודד קאשי

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים שנלר, ורדי וברנר): ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 10829-05-09], שקיבל תביעת לשון הרע של המשיב וחייב את המערערים לפצותו ב- 150,000 ש"ח (והוצאות בסך 20,000 ש"ח). המערערת 1 היא המו"ל של עיתון "הארץ" ומפעילת האתר TheMarker. המערער 2 הוא הכתב שפרסם את הידיעה נשוא הערעור. המשיב הוא מעצב תכשיטי יוקרה. המערער 2 פרסם באתר TheMarker (וכן במהדורה המודפסת) ידיעה שכותרתה "יצרנית השעונים השוויצית, אודמר פיגה: המעצב עודד קאשי זייף ליין שעונים השייך לנו; יפצה החברה ב-10,000 ד'". גוף הידיעה עסק בהסכם הפשרה שנקשר לכאורה בין המשיב ליצרנית השעונים. המשיב טען כי יש בדברים לשון הרע. ביהמ"ש קמא קיבל את התביעה וקבע כי הידיעה כללה ביטויים ופוגעניים כלפי המשיב וכן כי המערער 2 מיהר לפרסם את הידיעה וכי ראוי היה כי ימתין עד למחרת כדי לקבל את תגובת המשיב. מכאן הערעור. נפסק - הפרסום אודות המשיב הוא בבחינת לשון הרע. האדם הסביר הקורא את הידיעה מקבל רושם שלילי ביחס למשיב, הואיל ומיוחס לו מעשה של זיוף שעונים מתוצרת אודמר. פרסום כזה גם עלול היה לפגוע במשלח ידו של המשיב, בהיותו מעצב תכשיטים. שאלת המפתח בתיק אינה האם מדובר בפרסום פוגע, אלא האם עומדות למערערים ההגנות הקבועות בחוק (אמת בפרסום ל לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, או הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק). ליבת הפרסום הפוגע היא הטענה לפיה אודמר טוענת כי המשיב זייף "ליין" של שעונים מתוצרתה וכי במסגרת הסכם שנקשר בין הצדדים הודה המשיב כי זייף את השעונים והסכים להעביר לידי אודמר את השעונים ולשלם לה פיצוי בסך 10,000 דולר על הפרת זכויותיה. מדובר בדיווח נייטראלי לחלוטין ונטול פניות אודות טענותיה של אודמר נגד המשיב.

עיון בהסכם הפשרה כפשוטו, בלא פלפולים משפטיים, מלמד כי המשיב אכן ייצר ושיווק "שעוני חיקוי", הדומים עד כדי הטעיה לשעונים של אודמר ועל כן הסכים לשלם לה פיצוי לא מבוטל ולמסור לה את הפריטים המפרים שברשותו. אכן, אין מדובר בזיוף במובן זה שהמשיב התיימר למכור שעונים מתוצרתו כאילו מדובר בשעוניה של אודמר, אך מדובר בפעולה אסורה של חיקוי עד כדי הטעיה. אכן, אין למצוא בנוסח ההסכם כל הודאה מפורשת מצד המשיב במיוחס לו, אלא שעצם העובדה כי מסר את הפריטים ושילם פיצוי, אומרת דרשני. אין לפרש אותה אלא כהודאה משתמעת בחבותו. הפרסום אודות טענותיה של אודמר כלפי המשיב היה פרסום אמת ביסודו. העובדה כי המשיב הינו מעצב ידוע של תכשיטי יוקרה, מוליכה למסקנה ברורה כי היה אינטרס ציבורי בפרסום, שכן ישנו אינטרס חברתי בחשיפת העובדה כי מעצב תכשיטי יוקרה נכשל בעניין של שיווק והפצת שעוני חיקוי עליהם הטביע את שמו. לפיכך, עומדת למערערים הגנת אמת בפרסום. ביהמ"ש קמא סבר שהמערערים פעלו בחוסר תום לב משום שהזדרזו לפרסם את הידיעה אודות המשיב, מבלי להמתין עת ארוכה עד לקבלת תגובתו. ביהמ"ש קמא טענה בנסיבות העניין. הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין ולכן עומדת למערערים חזקת תום הלב. בנוסף, לא עומדת למערערים חזקת חוסר תום הלב, משום שמה שפורסם היה אמת בעיקרו. לא היה מקום לקבוע כי המערערים פעלו בחוסר תום לב כלפי המשיב. הדין עם המערערים גם ביחס לטענתם כי לא ניתן לפסוק באופן מצטבר גם פיצוי סטטוטורי וגם פיצוי בגין נזק בעין (כפי שפסק ביהמ"ש קמא), דבר המהווה כפל פיצוי, אלא בפסיקת סעדים לפי עילות תביעה שונות. ביהמ"ש קמא זיכה את המשיב בפיצוי עודף, העולה על הנזק שנגרם לו. דין הערעור להתקבל. פסק-דינו של ביהמ"ש קמא בוטל. המשיב ישיב למערערים כל סכום ששולם לו וישא בהוצאותיהם בערעור.