(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת רונית פינצ'וק אלט): תביעה שעניינה פגיעה נטענת בפרטיות התובע. התובע והנתבע הם בעלי שליטה בחברות העוסקות בתחום השיש, שהיו במועד הרלבנטי בקשרים עסקיים ושהו בתערוכה בפלורידה, ארה"ב. התובע טען כי במהלך התערוכה השאיר את הטלפון הנייד ברכב שכור בו נסע עם הנתבע וכי בעת שיצא מהרכב נטל הנתבע את הטלפון, נכנס לתיקיית ההודעות של התובע וקרא לפחות 3 מסרונים (SMS) שכתב התובע לאחרים ואף צילם את ההודעות, ללא ידיעת התובע או הסכמתו. הנתבע טען כי התובע ביקש ממנו להגדיל את הכתב המוצג בטלפון הנייד ולצורך כך נכנס לתיקיית ההודעות, ראה באופן אקראי את המסרונים ומהם התברר לו כי התובע הפר באופן בוטה את הסכם הבלעדיות שנחתם בין הצדדים (בעניין זה הוגשה תביעה נוספת, במסגרתה הוגשו המסרונים כראיות ונדחתה בקשת התובע לקבוע כי קריאת המסרונים מהווה האזנת סתר). נפסק - יש לדחות את טענת הנתבע כי ביהמ"ש נעדר סמכות לדון בתביעה, לאור העובדה כי מקום התרחשות העוולה היה בארה"ב. שני הצדדים הינם תושבי ישראל, הכפופים לדין הישראלי ולפיכך יש לביהמ"ש סמכות לדון בתביעה. נדחית טענת הנתבע לפיה התיישנה עילת התביעה. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התביעה. הנתבע לא הוכיח כי התובע ידע אודות צילומי המסרונים קודם לקבלת כתב התביעה בתביעה הנוספת. הן העיון במסרונים והן הגשת העתק שלהם במסגרת התביעה הנוספת מהווים לכאורה פגיעה בפרטיות. הנתבע טוען כי העיון נעשה בהרשאה וכי הגשת צילום המסרונים נעשתה בתום לב להגנת עניין אישי כשר שלו ולא חרגה מהסביר בנסיבות העניין.

באשר לצפייה במסרונים, יש להעדיף את גרסת הנתבע כי התובע נתן לו הרשאה לצפות במסרונים. מעצם ההרשאה שנתן התובע לנתבע להגדיל את הכתב, עולה כי התובע הסכים מדעת מכללא, כאמור בסעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, לכך שהנתבע יצפה בתוכן השמור במכשיר הנייד (במטרה לנסות ולהגדיל את הכתב). הנתבע החזיק במכשיר הנייד של התובע בהרשאת התובע. מאחר והתובע ביקש מהנתבע להגדיל את תצוגת הכתב בטלפון, ולשם כך נכנס הנתבע לתיבת ההודעות, והצפייה בהודעות הייתה בלתי נמנעת לאור התכלית שלשמה נמסר הטלפון לנתבע, הרי שההרשאה כללה גם הרשאה לצפות בהודעות. אין בצפייה בהודעות משום פגיעה בפרטיות התובע. באשר להעתקת המסרונים, אין לקבל את טענת הנתבע לפיה נשללת הפגיעה בפרטיות בשל כך שמכשיר הטלפון מצוי בבעלות חברה. המכשיר היה בשימוש התובע ואין חולק כי השתמש בו לכל צרכיו, גם האישיים. עם זאת, יש לקבל את טענת הנתבע כי העתקת המסרונים נעשתה בתום לב לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע והפגיעה לא חרגה מתחום הסביר, כאמור בסעיפים 18 ו-20 לחוק הגנת הפרטיות. השימוש היחידי שעשה הנתבע בצילום המסרונים היה במסגרת ההליכים בתביעה הנוספת והמגעים לפשרה בין הצדדים. מכאן שהפרסום לא חרג מהסביר בנסיבות. התביעה נדחתה. התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך 20,000 ש"ח.