ת"א 1919-10 כורך נ' ויצ"ו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות

(פסק-דין, שלום י-ם, השופטת מרים ליפשיץ-פריבס): תביעה לסעד כספי ולצו מניעה קבוע בעילות של פגיעה בפרטיות והתעשרות שלא כדין, בגין פרסום תמונת התובעת בחוברת שהפיצה הנתבעת ובאתר האינטרנט שלה. התובעת היא קטינה שלמדה במעון של הנתבעת. עיקר המחלוקת היא בשאלת מתן הסכמה לצורך הפרסום. אמה של התובעת (והאפוטרופוס שלה) טענה כי לא ניתנה הסכמתה לפרסום וכי אין בחתימת סבה של התובעת משום הסכמה כדין לפרסום. הנתבעת טענה כי נתקבלה הסכמה כדין לפרסום. נפסק - כתב ההסכמה נחתם על-ידי סבה של התובעת ולא על-ידי האם. האם אף לא חתמה על כל מסמך אחר בו הביעה את הסכמתה לפרסום. הסב לא היה שלוח של האם, גם לא מכוח סמכות נחזית, לחתום על כתב ההסכמה ולא עמדה לנתבעת הרשות לקבל את הסכמתו לפרסום ולא את הסכמת האם. משעסקינן בזכות חוקתית להגנה על הפרטיות ובפרט כאשר מושא הפרסום הוא קטינה, אשר לאם הזכות לקבל החלטות בעניינה בדבר החובה להבטיח קבלת הסכמה מדעת לפרסום, היה על הנתבעת להקפיד לקבל את הסכמת האם ואין בהחתמת הסב על כתב ההסכמה משום קיום הוראות חוק הגנת הפרטיות לקבל הסכמה כדין לפרסום. אין לראות בדחיית מועד הפנייה לנתבעת באמצעות עו"ד, להסרת הפרסום, כדי ללמד על הסכמה מדעת מכללא של האם לפרסום. מטרת הפרסום היא להפקת רווח תדמידי או גיוס תרומות ובפרט לאור מובנו הרחב של המונח "לשם רווח". בהתאם לכך, הוכחה פגיעה בפרטיות התובעת כאמור בסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות. בהתאם לסעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, היה על הנתבעת להימנע מתצלום התובעת שכן התצלום נעשה ברשות היחיד, במעון שבבעלות הנתבעת, אשר מורשים לבוא בשעריו ילדי המעון וצוותו וכן הורי הילדים ולא כל עובר אורח. דין התביעה להתקבל גם מכוח הוראות סעיף 2(3) לחוק. לא קמות לנתבעת ההגנות המנויות בחוק. באשר לשיעור הפיצוי, יש לדחות את הדרישה לפיצוי עונשי או מוגדל, שכן לא הוכחה כל כוונה לפגוע באמצעות הפרסום ומשלא הוכח כי היה בפרסום כדי להביא לביזוי או השפלת התובעת. יש להתחשב בהיקף התפוצה המצומצם של החוברת. לעניין הפרסום באינטרנט, הוכח כי זה הופסק לאחר פניית התובעת. הנתבעת תפצה את התובעת ב- 15,000 ש"ח (וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח והחזר הוצאות חלקי). ניתן צו מניעה קבוע לפיו נאסר על הנתבעת לעשות שימוש בעתיד בתמונת התובעת. התביעה בעילה של עשיית עושר נדחתה.