בש"פ 6951/13 משה הלוי נ' משטרת ישראל, מפלג הונאה ת"א

(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט ע' פוגלמן): בקשת רשות ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ' קאפח) מיום 23.9.2013 [ע"ח 7246-06-13], שהתיר למשיבה להמשיך ולהחזיק תפוסים של המבקש, לרבות מחברות וחומר מחשב המגולם בשני דיסקים קשיחים. תחילתה של החקירה בעניין זה בחשד כי המבקש ביצע חדירה לא חוקית למערכת "נט המשפט". המבקש טען, בין היתר, כי בקשתו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית וציבורית, שעניינה בסוג החפצים האסורים בהחזקה לפי דין ואפשרות המדינה להחזיק בתפוסים ללא הגבלת זמן, משלא הוגש כתב אישום והחקירה נמשכת זמן רב. נפסק - בכפוף לתחימת תוקפה של ההחלטה בזמן, דין הבקשה להידחות. רשות לערור על החלטה לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט-1969, תינתן במקרים חריגים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בקשה זו אינה מעלה שאלה מעין זו, אלא נטועה בנסיבותיו הפרטיקולאריות של המקרה. עסקינן ביישום הדין הקיים בדבר סמכותו של ביהמ"ש להאריך את תקופת החזקת התפוסים על-ידי המשטרה "בתנאים שיקבע", מכוח סעיף 35 לפקודה. אף לגופו של עניין הבקשה אינה מעלה על פניה עילה למתן רשות ערר. תקופת החזקת התפוסים הוארכה כדין. המשיבה העתיקה עבור המבקש את מרבית החומר המוחזק על-ידה, למעט המסמכים והחומרים האסורים בהחזקה ואף הודיעה למבקש כי תאפשר לו להגיש בקשות ספציפיות בנוגע למסמכים שלא הוחזרו. המבקש, מצד אחד, ממשיך לעמוד על קבלת הדיסקים והמחברות המקוריים, ומצד שני אינו מסכים לוותר על טענתו בנוגע ל"כלל הראייה הטובה ביותר" לגבי התפוסים. במצב זה, לא נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לאפשר למשיבה להמשיך ולהחזיק בתפוסים, שייתכן שיידרשו לשמש ראיה במשפט, ככל שיוגש כתב אישום. בדין הסכימה המשיבה כי החזקת התפוסים תוגבל למשך 180 יום בלבד וכי ככל שלא יוגש כתב אישום עד אז, תפנה בבקשה מתאימה לביהמ"ש השלום. בכך מושג האיזון הראוי בין זכות המבקש לקניין לבין האינטרס הציבורי שבשימור הראיות וזכותם של צדדים שלישיים לפרטיות. הבקשה נדחתה.