(פסק-דין, מחוזי ירושלים, השופט ד"ר יגאל מרזל): שתי עתירות שעניינן בהחלטות שקיבל ה"ממונה" לפי חוק אוויר נקי, התשס"ח-2008, בהן הוטלו עיצומים כספיים על העותרות בשל הפרות החוק. עניין ההפרות בפרסומות לכלי רכב שמשווקות העותרות, שנטען כי לא נכללו בהן הנתונים הנדרשים בהתאם לחוק, ביחס לדרגת זיהום האוויר של כלי הרכב. העיצומים, בסך מאות אלפי ש"ח כל אחד, הוטלו בעקבות באנרים (Banner) פרסומיים מטעם העותרות שהופיעו באתרי אינטרנט מסחריים, שלא כללו את נתוני דרגת זיהום האוויר כאמור. שתי העותרות טענו, בין היתר, כי כל תפקידו של הבאנר הוא להזמין את הגולשים ל"הקליק" עליו, על-מנת להוביל אותם לאתר בו מופיעה הפרסומת המלאה, לרבות הנתונים הנדרשים לפי החוק. נפסק - 

• דין העתירות להידחות. לא מתקיימת עילה להתערבות בהחלטות הממונה בנסיבות המקרה - אם בכל הקשור לתשתית הראייתית שעמדה לפני הממונה; אם בכל הקשור למסקנתו לפיה העותרות הפרו את הוראות החוק; ואם בכל הקשור להטלת העיצום הכפול בשל הפרה חוזרת של הוראות החוק.
• אין לקבל את טענת העותרות לפיה תכליתו של סעיף 38 לחוק היא לתת נתונים בעניין זיהום אוויר וצריכת דלק - רק לצרכן המתעניין ברכישת רכב. פרשנות זו נועדה לצורך ההבחנה שמציעות העותרות בין החלק המקדים של הפרסומות בעניינן (הבאנר שלא כלל את הנתונים הנדרשים) לבין האתר שאליו ניתן היה להגיע מהבאנר (ה"מיני-סייט") ובו הופיעו הנתונים כביכול.
• מטעמי תכלית החוק, יש לדחות גם את ההבחנה שביקשו העותרות לעשות בין "גוף הפרסומת" כביכול לבין "כריכת הפרסומת". חובת ציון הפרטים הקבועה בחוק ביחס ל"אמצעי אלקטרוני חזותי אחר" היא "באחת מפינות המסך, לכל משכה של הפרסומת", בצבע ובגודל ברורים לעין". נכון שהוראה זו מתייחסת גם היא למודעה שהיא "בגוף הפרסומת", אולם ניתן להבין ממנה את החשיבות שראה המחוקק להכללת המידע בפרסום באמצעי אלקטרוני "אחר" לכל משכה של הפרסומת ובתצורה ברורה לעין. הפרשנות שמציעות העותרות עומדת בניגוד לכוונת המחוקק.
• המחוקק תיחם את חובת הפרסום ל"גוף הפרסומת", על-מנת למנוע מצב שבו מידע חשוב זה ימצא את דרכו לשוליים או למרכיבים חיצוניים, מרוחקים ונידחים של הפרסום, עד כדי סיכול תכלית החוק. גם אם קיימים מצבים בהם חלקים מסויימים מתוך הפרסומת כ"מכלול" אינם דורשים דווקא את הפירוט המלא של חשיפת המידע, וודאי שחשיפה כזו נדרשת כאשר מדובר בגוף הפרסומת. השאלה היא האם נכון לראות בבאנרים את "גוף הפרסומת".
• אין עילה להתערב בעמדת הממונה כי הבאנרים שפורסמו מטעם העותרות היו בגדר פרסומת (ולמצער "גוף הפרסומת"), שהצריכו עמידה בהוראות סעיף 38 לחוק. פרשנות המונח "פרסומת" מובילה למסקנה כי הבאנרים נכללים בהגדרה זו. הצופה בבאנרים, בין אם הוא הצופה הסביר, הצרכן הסביר או רוכש הרכב הפוטנציאלי הסביר, יראה בבאנרים משום פרסומת.
• אין לקבל את ההקבלה שניסו לעשות העותרות בין הבאנרים לבין עלונים מודפסים (שבו הופיעו הפרטים הנדרשים לפי החוק רק באחד מעמודי העלון). ניתן לראות בעלון מודפס כמכלול של פרסומת ולא כך הדבר ביחס לבאנרים נשוא העתירה, שהם פרסומות נפרדות מאתר האינטרנט שאליו ניתן להגיע בפעולה נוספת ועצמאית של הצופה בפרסומת - הקלקה. 
• אתגר ההתאמה בין פרשנות החוק לבין ההתפתחויות הטכנולוגיות ושינויים בעולם הפרסום, כמו גם מדיניות האכיפה של הממונה - אינו אתגר פשוט. שינויי העיתים וההתפתחויות הטכנולוגיות והכלכליות שבעקבותיהן יכולים בנסיבות מסוימות להצדיק פרשנות משתנה של הדין והתאמה בינו לבין התפתחויות אלה. במקרה דנן, הטענות הטכנולוגיות שנטענו בנדון - נטענו בלא תשתית מינימאלית.