(הכרעת-דין, שלום י-ם, השופטת חנה מרים לומפ): כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של החזקת פרסום תועבה, לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין. נטען כי הנאשם החזיק במחשבו 274 קבצים של סרטים פדופיליים. הנאשם הודה בהחזקת מספר קבצים כאמור, אך בהיקף נמוך משמעותית מהמיוחס לו באישומים וכן טען כי לא היה מודע למספר הקבצים השמורים על מחשבו וכי מודעתו השתרעה על כמה עשרות קבצים בלבד. נפסק - העבירה לפי סעיף האישום היא עבירה התנהגותית, הדורשת מודעות לטיב המעשה וקיום הנסיבות. אין מחלוקת במקרה זה על התקיימות היסוד העובדתי של העבירה. המחלוקת נסבה על השאלה האם ניחן הנאשם ביסוד הנפשי הנדרש ביחס להיקף המלא של הקבצים בעלי התוכן הפדופילי שנמצאו על מחשבו. בהתאם לנסיבות המקרה יש לקבוע כי הנאשם היה מודע להיקף הקבצים שנשמרו על גבי מחשבו האישי ולתוכנם ואף עשה כל מאמץ כדי לצפות בהם. אין לקבל את טענת הנאשם לפיה שמירת הקבצים נועדה לסייע בידי המשטרה. טענה זו נסתרה מכוחה של העובדה כי הקבצים נשמרו במחשב הנאשם במשך זמן רב, מבלי שנעשתה כל פנייה לגורמי אכיפת החוק. הנאשם אף הוסיף והוריד קבצים באופן מתמיד וקונסיסטנטי. העובדה כי הנאשם מחק חלק מהקבצים מעידה אף היא כי לא נתכוון למוסרם למשטרה, כטענתו. נדחו טענות הנאשם לפגיעה בזכות ההיוועצות ובדבר אכיפה בררנית (הנאשם טען כי המדינה מפלה אותו לרעה, אל מול 6 אחרים באירוע אשר גם כתובות ה-IP שלהם הועברו למשטרת ישראל בעקבות הימצאות סרטון מסוים על מחשבם). הנאשם הורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.