(פסק-דין, תביעות קטנות רחובות, השופט גדעון ברק): התובעת טענה כי הנתבעת שלחה אליה דברי פרסומת רבים ללא הסכמתה, תוך הפרת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, גם לאחר שביקשה כי תחדל מכך. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובעת נרשמה כמנויה שלה וקיבלה הודעות דוא"ל המפרטות דילים יומיים וכי נתנה הסכמה מפורשת למשלוח ההודעות. הנתבעת טענה עוד כי חדלה ממשלוח ההודעות עם בקשת התובעת וכי המערכת הממוחשבת לא מאפשרת משלוח לאחר ההסרה, אלא אם התובעת נרשמה בשנית לשירותי התובעת. נפסק - דין התביעה להתקבל בחלקה. יש לקבל את טענת הנתבעת כי התובעת נתנה הסכמה מפורשת, בשלב הראשוני, לקבלת דברי פרסומת. עדיף האישור בכתב מאשר טענת ה"לא זוכרת" שהעלתה התובעת. עם זאת, אין מחלוקת כי התובעת פנתה אל הנתבעת ביום 2.6.12 בבקשה להסרתה מרשימת התפוצה וכי אף הוסרה מרשימה זו החל מיום 3.6.12 ואף נשלחה לה הודעה על כך. התובעת הוכיחה, באמצעות חבילת הודעות שהראתה לביהמ"ש, שלמרות בקשת ההסרה בכל זאת המשיכה לקבל הודעות פרסום מהנתבעת. הנתבעת לא הוכיחה כי הייתה הסכמה חדשה של התובעת לאחר מועד הביטול. המחוקק ראה בחומרה את התופעה של משלוח פרסומות ללא הסכמת הנמען. אין לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא פנתה שוב ושוב להודיע על הסרה לאחר כל משלוח של הודעה. החוק מחייב הודעה אחת על הסרה ועל המפיץ לקיים את הוראות החוק ממועד קבלת ההודעה. החוק אינו מחייב את מי שקיבל הודעה פרסומית להוכיח כי נגרם לו נזק מקבלת ההודעה, שכן הפיצוי הוא ללא הוכחת נזק. במקרה דנן, יש לקבוע כי הנתבעת המשיכה לשלוח לתובעת הודעות, למרות הודעת הסירוב, לכן עליה לפצות את התובעת. בקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב בטענת הנתבעת בדבר האפשרות של אי-הבנה ביחס לכתובת שנמסרה בעת בקשת ההסרה וההפסקה בין מועד הביטול ועד לחידוש משלוח ההודעות. הנתבעת תפצה את התובעת ב-2,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך 400 ש"ח.