(פסק-דין חלקי והחלטה, מחוזי י-ם, השופט רפאל יעקובי): הכרעה בשאלת החבות בתביעת לשון הרע שמקורה בפרסום בפייסבוק. מדובר בהליכים בין שתי קבוצות אידיאולוגיות בעלות עמדות קוטביות. התובעת היא עמותה המגדירה עצמה כפועלת לחיזוק ערכי הציונות בישראל. לטענתה, הנתבעים הם מנהלי קבוצת פייסבוק שפתח הנתבע 1, שמטרתה ניהול מסע הסתה נגד התובעת. בתביעה נטען כי שם קבוצת הנתבעים "אם תרצו - תנועה פשיסטית" מהווה לשון הרע (הפרסום הראשון) וכך גם שני פרסומים שהופיעו בעמוד הפייסבוק (הפרסום השני והשלישי). הנתבעים טענו, בין היתר, כי אין מקום לתביעה, המיועדת להרתיע מפני הבעת עמדות במסגרת השיח הציבורי והפוליטי. נפסק - דין התביעה להתקבל נגד הנתבע 1 ביחס לפרסום השני ולהידחות כליל ביחס לפרסום הראשון והשלישי. מוטב היה להימנע מהגשת התביעה ורצוי היה לאפשר את השיח הנובע מן המחלוקות הערכיות והפוליטיות הקיצוניות שבין התובעת לנתבעים, ללא הגבלות שאינן הכרחיות. במקרה דנן מתקיימות הגנות חוק איסור לשון הרע ביחס לפרסום הראשון והשלישי. אין לראות את הפרסומים בהם מדובר כתלושים ומנותקים ללא הקשר. גלוי וברור כי מדובר באמירות של בני פלוגתא קיצוניים של התובעת. הפרסומים הם בגדר הבעת דעה במה שנוגע לתובעת, מתוך גישה ביקורתית. הפרסומים נעשו במסגרת קבוצת פייסבוק הפונה מלכתחילה לקהל מסוים. גם מי שאינו נמנה על אותו קהל אך נקלע בכל זאת לשיח הקבוצה, משקיף מלכתחילה על החומר שבו באספקלריא המסוימת המתאימה לקבוצות שיח מסוג זה. ההגנות לא יכולות לעמוד ביחס לפרסום השני, המייחס לתובעת דגילה בתורת הגזע הנאצית. את האחריות ביחס לפרסום השני יש להטיל על הנאשם 1 בלבד. התובעים לא הגישו חוות דעת בעניינים אינטרנטיים ואחרים הנוגעים לקבוצת פייסבוק ולא ביססו באורח משכנע אחר את האפשרות לייחס ליתר הנתבעים אחריות לגבי הפרסום השני. הנתבע 1 הודה וטען כי רק הוא זה שביצע את הפרסומים שביסוד התביעה.

עדכון: ביום 30.1.2014 ניתן פסק-הדין בשאלת בשאלת הנזק. בית המשפט קבע כי לא יוטל חיוב כספי על צד כלשהו כלפי רעהו.

עדכון: ביום 15.7.2015, בהמלצת ביהמ"ש העליון (השופטים עמית, מזוז וברון), שדן בערעור וערעור-שכנגד על פסקי הדין לעיל, הגיעו הצדדים להסכמה כי ביהמ"ש אינו הזירה המתאימה להתגוששות אידיאולוגית-פוליטית, והסכימו על ביטול פסק-הדין לעיל ומשיכת הערעורים. כן הוסכם כי המערערת תתרום סך של 30,000 ש"ח לעמותת "תנו לחיות לחיות". ביהמ"ש ציין כי ראוי היה כי התביעה לא היתה מוגשת מלכתחילה [ע"א 2266/14 רועי ילין ואח' נ' אם תרצו ציונות או לחדול].