ת"ק 5485-04-13 דוד סינואני נ' הדס כהן ואח'

(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת נעה תבור): פס"ד חלקי ביחס לנתבעים 1,4,6,7,11,12,14,15,16. עניין התביעה בהודעות שנשלחו אל התובע בדוא"ל, לכאורה בניגוד לס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע הגיע להסכמי פשרה עם חלק מהנתבעים ואחרים לא הגישו כתב הגנה והתביעה נגדם התקבלה. נפסק - 
  • נתבעת 1 - התובע טען כי הנתבעת שלחה דברי פרסומת באמצעות חברת מסר-10. הנתבעת קיבלה אחריות לדיוור עבור נתבעים 11-15. הנתבעת אישרה במהלך הדיון כי היא בעלת הכתובת דיוור4יו, אך אין להתיר את תיקון כתב התביעה והרחבת החזית בעניין זה. התובע לא צירף לכתב התביעה דברי פרסומת שנשלחו על-ידי הנתבעת עצמה ולכן התביעה נדחית, למעט ביחס לחלקה של הנתבעת בפרסום הקשור לנתבעים 11-15. ביחס לנתבעים אלו הודתה הנתבעת כי היא בגדר "מפרסם". הנתבעת לא צירפה אישור של התובע לשגר אליו דברי פרסומת. 
  • נתבע 11 - כתב התביעה התייחס לשני דברי פרסומת שנשלחו על-ידי נתבע זה. אין ספק ששני המיילים הם דברי פרסומת כמשמעותם בחוק. גם אם מוצע שיעור התנסות חינם, ברור כי הקורס שיערך בעקבותיו יהיה בתשלום. משלוח ההודעה מעודד להוצאת כספים, בין בדרך של שכר לימוד ובין בדרך אחרת של רכישת שירות. אין בידי הנתבע הסכמה מפורשת ומראש של התובע למשלוח ההודעות. טענת ההגנה של פנייה חד-פעמית אינה יכולה לעמוד לנתבע, כיוון שהתובע אינו בית עסק. הנתבע הפר את החוק, במשלוח 2 הודעות פרסומת.
  • נתבעת 12 - כתב התביעה מייחס לנתבעת 3 דברי פרסומת. הנתבעת לא התכחשה למשלוח ההודעות, אך טענה כי מדובר בפרסום שירות שניתן בחינם. אין לקבל הטענה כי לא מדובר בהודעות בעלות תוכן פרסומי. גם אם הנתבעת נותנת ייעוץ חינם, אין ספק כי דיור להורים אינו חינם וההודעות שנשלחו מעודדות את הצרכן לרכוש דיור כאמור. העובדה שהצרכן מורשה לצעוד את הצעד הראשון במסלול ארוך ויקר חינם אין כסף, אינה מוציאה את המסלול המומלץ כולו מגדר דבר פרסומת. מדובר במסר פרסומי שנשלח לתובע ללא הסכמתו.
  • נתבע 14 - לנתבע זה ייחס התובע דבר פרסומת אחד. בכתב הגנתו, לא התכחש הנתבע למשלוח דבר הפרסומת לתובע, אך טען כי מדובר בשירות שניתן בחינם. אין בהצעה לשירות חלקי בחינם כדי להוציא מסר שיווקי מובהק מגדר דבר פרסומת. מדובר בדבר פרסומת שנועד לשדל את הצרכן (מי שביצע עבירות בנייה), לפנות לקבלת ייעוץ, תוך שחלק מן השירותים המוצעים כרוכים בתשלום. לא הוצגה הסכמת התובע ולכן יש לקבוע את אחריות הנתבע לדבר הפרסומת שנשלח בשמו (על-ידי הנתבעת 1).
  • נתבעת 15 - הנתבעת לא התכחשה למשלוח ההודעה לכתובת הדוא"ל של התובע, אך טענה כי מדובר בפרסום לשירות חינם. הטענה נדחתה. הצעת כרטיס להפנינג ללא תשלום, הינה שלב ראשון בדרך לעידוד הצרכן לעיצוב הבית. המסר הוא פרסומי ומטרתו לעודד הוצאת כסף בעתיד, על עיצוב הבית, אף אם העתיד מתחיל בצעד ראשון ללא תשלום. הנתבעת לא המציאה אישור המאפשר לה משלוח מסר פרסומי לתובע.
  • נתבע 16 - הודעה הדוא"ל שנשלחה עוסקת בענייני גירושין. הנתבע לא התכחש למשלוח ההודעה, אך טען כי התובע או אשתו נרשמו במאגר האנשים המתעניינים בנושא במסגרת תערוכה ובמעמד זה אישרו קבלת חומר פרסומי. הנתבע לא צירף אישור כאמור. מדובר בתוכן פרסומי מובהק. כוונת הפורטל לעודד את הקורא לפנות לייעוץ בתשלום.
  • גובה הפיצוי - הנתבעים טענו כי בבקשות ההסרה מטעמו, ציין התובע כתובת אחת בלבד, מתוך שתיים שברשותו וכי פניות לאחר מועד זה נעשו לכתובת השנייה, אותה הותיר התובע פעילה. אין לקבל את טענת התובע כי לא ידע שלתיבה יש כתובת נוספת. התובע ידע היטב כי קיימות בידו מספר כתובות וכשרצה, הצליח להסיר את כתובתו מרשימת הדיוור. יובהר כי אין בכך להביא להיפוך הנטל וזה אינו רובץ על התובע להסיר את שמו מרשימת הפרסום. אולם משעשה כן, היה עליו להתריע ולהסיר את שמו גם ביחס לכתובות הנוספות.
  • אופן הסרת התובע מרשימת הדיוור אינה בגדר טענת הגנה, אך לדברים חשיבות לעניין גובה הפיצוי, כשם שלא ניתן להתעלם מהפגיעה ממהימנות התובע ואף מחוסר תום-ליבו, שעה שהגיש תביעה מרוכזת נגד מספר רב של נתבעים שאינם קשורים זה לזה. החוק נועד להתמודד עם הצפת הציבור בדברי פרסומת שאינו חפץ בהם ונועדו לגרום לו להוצאות כספיות. החוק לא נועד לאפשר אפיק פרנסה חדש, למי שממתין בציפייה ליד תיבת הדואר שלו, מתוך ציפייה שישלשל לכיסו סכום נכבד של 1,000 ש"ח עבור כל דבר פרסומת שמתקבל אצלו. הנתבעת 1, יחד עם הנתבעים 11,12,14,15, ישלמו לתובע 2,500 ש"ח; נתבעים 4,6,7 ישלמו לתובע 250 ש"ח כ"א; נתבע 16 ישלם לתובע 150 ש"ח.