(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת מי-טל, אל-עד קרביס): התובע הינו לקוח של הנתבעת. לטענתו, בעת ההתקשרות עימה ביקש שלא לקבל פרסומות, אך חרף זאת החל לקבל 2-3 פרסומות מדי יום. עוד טען התובע כי יצר קשר עם שירות הלקוחות של הנתבעת 3 פעמים, אך למרות זאת המשיכו להישלח אליו הפרסומות ולכן הגיש את תביעתו לפיצוי. הנתבעת טענה כי התובע התקשר עימה בהסכם לאספקת שירותים סלולריים ואישר קבלת הודעות שיווקיות. למרות זאת, טענה הנתבעת כי למעט 2 הודעות של סקר שביעות רצון, שאינו מהווה פרסומת, אין בידה תיעוד על קיומן של הודעות פרסומת שנשלחו לתובע. הנתבעת טענה כי ככל והודעות כאמור נשלחו, הרי הן נשלחו על-ידי צדדים שלישיים. נפסק - דין התביעה להידחות. בעת שהצטרף התובע לתוכנית המנויים של הנתבעת, הוא הסכים לקבל מידע שיווקי. אין טענה בפי התובע כי סקר שביעות הרצון שנשלח אליו מהווה "דבר פרסומת" ולמעט האמור הנתבעת אכן לא שלחה לתובע הודעות שיווקיות או פרסומות משל עצמה. ההודעות שקיבל התובע אינן קשורות לשירותי תוכן באינטרנט, שביחס אליהם אכן נחסם התובע כפי שביקש. הודעות הפרסומת שנשלחו לתובע הינן תוצאת מהלך שיווקי של צד שלישי ולמרות האמור רואה התובע בנתבעת כמי שאחראית להן. ה"מפרסם" במקרה זה איננה הנתבעת, הנכנסת לגדר החריג בסיפא של ההגדרה כאמור בהוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. את טענותיו על התובע להפנות לאותם צדדים שלישיים ששלחו את ההודעות. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 700 ש"ח.