ת"א 55693-07-12 עו"ד יצחק יוסף נגלר נ' איתמר לוין ואח'

אולי יעניין אותך גם

(פסק-דין, שלום קריות, השופטת עפרה אטיאס): תביעת לשון הרע ועוולות נוספות, שלטענת התובע נגרמו לו עקב כתבה שפורסמה באתר החדשות "News1". התובע הוא עו"ד. הנתבע 1 הוא כתב באתר, המצוי בבעלות הנתבעת 3. הנתבע 2 הוא הבעלים, המו"ל, המייסד ועורך האתר. עניין התביעה בכתבה שכותרתה "עורך הדין ומלחמתו בדוור בן ה-91". הכתבה, שחיבר הנתבע 1, נסובה על פסק-דין שניתן בביהמ"ש לתביעות קטנות, בהליך שעניינו תביעה שהגיש התובע נגד פקיד דואר קשיש, בגין נזקים ממוניים שגרם לו (לטענתו), לאחר שלא מסר לצד שלישי טופס הזמנה לדיון בביה"ד הרבני. נפסק -
  • לא יכולה להיות מחלוקת ממשית כי הפתיח לכתבה והסיפא שלה מהווים לשון הרע, כהגדרת המונח בחוק איסור לשון הרע ("החוק"), וזאת כפרסום פוגע, משפיל או מבזה או למצער, כפרסום העלול לפגוע בעסקו ובמשלח ידו של התובע כעורך דין, לפי מבחו אובייקטיבי של האדם הסביר. מלבד הרישא והסיפא לכתבה, יתר הפרסומים עליהם הצביע התובע אינם מהווים לשון הרע.
  • האמירות ברישא ובסיפא לכתבה אינן מהוות דין וחשבון על מה שנאמר על-ידי ביהמ"ש או הדוור. הן חורגות מפרסום אודות תוכן פסק-הדין. אין מדובר בסיקור של פסק-הדין, אלא לכל היותר הבעת דעה באשר להתנהלותו של התובע. אמירות אלו אינן נופלות לגדר סעיף 13 לחוק.
  • לנתבעים עומדת הגנת תום הלב. בין התובע לנתבעים אין היכרות מוקדמת. ביהמ"ש לא שוכנע בקיומה של כוונת זדון. בכתבה מסקר הנתבע 1 פסק-דין, תוך שהוא מביע את דעתו אודות התנהלות התובע בניהול המשפט. הפרסום אינו חורג מן הסביר. העובדה שהכתב לא פנה לתובע לשם קבלת גרסתו לפני הפרסום, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את תום ליבו, בשים לב לכך שמדובר בסיקור של פס"ד, בהתחשב בעובדה שפסה"ד צורף כקישור לכתבה וכאשר כל העובדות עליהן מבוססות הדעות המועלות בכתבה הן נכונות. לאור קביעה זו, דין התביעה להידחות.
  • ביהמ"ש החליט לדון גם בטענת הנתבעים כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת", כמשמעות המונח בסעיף 11 לחוק. הדיון רלבנטי לנתבעים 2-3 בלבד, אך לא ביחס לכתב המפרסם (הנתבע 1), שכן הגדרת המונח "פרסום" בחוק רחבה דיה כדי להכניס תחת כנפיה גם פרסום ברשת האינטרנט.
  • הוראת סעיף 11 לחוק נועדה להרחיב את האחריות לפי החוק על צדדים נוספים, מעבר למפרסם עצמו ובכללם העורך והאחראי לאמצעי התקשורת. בפסיקה נתגלעה מחלוקת בשאלה האם אתר אינטרנט הינו עיתון כהגדרתו בפקודת העיתונות וזאת בשים לב לכך שלפי ההגדרה כפשוטה, אתר האינטרנט אינו "דבר דפוס".
  • ביהמ"ש בדעה כי בנסיבות המקרה, כאשר אין מדובר בפרסום שבוצע במסגרת "טוקבקים" או בפורום להחלפת דעות, שלגביהם יכולת העריכה והסינון של העורך מוגבלת, אלא בפרסום שבוצע במסגרת כתבה עיתונאית, על-ידי עיתונאי בכיר באתר, כאשר לעורך יש יכולת למיין ולסנן את תוכן הכתבה, עניין לנו ב"עיתון" מקוון שככזה נופל האתר להגדרת עיתון שבפקודת העיתונות לפי פרשנותה התכליתית, גם אם אין מדובר בדבר דפוס כהגדרתו המילולית.
  • הכתבה נשוא התביעה כמוה ככתבה עיתונאית לכל דבר ועניין ואין הצדקה עניינית או אחרת להבחין בינה לבין כל כתבה אחרת, רק משום שפורסמה בעיתון "מקוון". אילו היה סבור ביהמ"ש סבור כי הפרסום מקים חבות לפי החוק, לא היה מקום לפטור את העורך ובעל האתר, כאחראי לאמצעי התקשורת, מאחריות אזרחית.