(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט יהודה גרניט): התובעת שלחה לנתבעת, במספר מועדים, הודעת סירוב לקבלת דברי פרסומת, אך הנתבעת המשיכה ושלחה לתובעת 19 מסרונים הכוללים דברי פרסומת. הנתבעת טענה כי הודעות הסירוב נשלחו על-ידי התובעת באמצעות הקלקה על התיבה "הסר" שבמסרונים, אולם לא ניתן בדרך זו להסיר את התובעת מרשימת התפוצה ולשם כך היה על התובעת לפנות לשירות הלקוחות של הנתבעת. נפסק - סעיף 30א(ד) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, קובע כי הודעת הסירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען. התובעת בחרה לשלוח את הודעות הסירוב במסרונים שהנתבעת שלחה לה ובכך עמדה בדרישות הסעיף. הנתבעת יכולה להלין רק על עצמה שלא איפשרה לקבל את הודעות הסירוב שהתובעת שלחה לה ולא הודיעה במסרונים, כי לשם הסרה יש לפנות לשירות הלקוחות שלה. החוק קובע כי כאשר דבר הפרסומת משוגר באמצעות הודעת מסר קצר, על המפרסם לציין במסר זה רק את שמו ואת דרכי יצירת הקשר עמו לצורך מתן הודעת סירוב. הנתבעת ציינה בכל אחד מהמסרונים את המילה "הסר" ולא ציינה כל דרך אחרת ליצירת קשר עמה למתן הודעת סירוב. לכן יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לדוגמה. בקביעת גובה הפיצוי על ביהמ"ש לשקול שיקולים של אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו והיקף ההפרה. שלושת השיקולים הללו מחייבים לפסוק לתובעת את הסכום המקסימלי שהחוק מאפשר (עד 1,000 ש"ח בשל כל דבר פרסומת). הנתבעת תשלם לתובעת סך של 19,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 500 ש"ח.