(פסק-דין, שלום ב"ש, הרשם יניב בוקר): התובעים טענו כי הנתבעת, העוסקת ביחסי ציבור ובהפצת מגזינים מקוונים, שיגרה אליהם לא פחות מ-9 הודעות דוא"ל, למרות שהנתבעים לא אישרו לנתבעת להוסיף את כתובתם לרשימת התפוצה של המגזינים. התובעים טענו כי המגזינים כוללים תכנים פרסומיים ושיווקיים וכי משלוחם מנוגד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. מנגד, טענה הנתבעת, בין היתר, כי ההודעות שנשלחו לתובעים אינן בגדר דבר פרסומת אסור, שכן המגזינים הם בעלי אופי אינפורמטיבי בלבד ואינם שיווקיים. עוד טענה הנתבעת כי התובעים היו מנויים על המגזינים במשך תקופה ארוכה, מעולם לא הביעו מורת רוח על קבלתם ולא ביקשו להסיר עצמם מרשימת הנמענים. נפסק -

• בכתב הגנתה הודתה הנתבעת כי ההודעות הנזכרות בסעיף 2 לתביעה נשלחו על-ידה לתובעת. לפיכך, אין להזדקק לתצהירה של התובעת 2 בעניין זה (שלא נמצא בתיק ביהמ"ש ולכן לא נשמעה עדותה) בהינתן הודאת בעל דין ברורה מטעם הנתבעת.
• דברי הדוא"ל שצורפו לכתבי הטענות אכן מכילים "דברי פרסומת" כהגדרת מונח זה בחוק. המחוקק בחר בהגדרה מרחיבה עד מאוד ("לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת"), שנועדה לרבות את הפרשנות הטבעית של המונח "דבר פרסומת", הקשורה בדרך כלל לעידוד רכישתו של מוצר או שירות.
• העובדה כי הנתבעת נזהרה, במודע, מלנקוב במחירים מלאים של השירותים והמוצרים שהמגזינים מפרסמים, אינה מעלה ואינה מורידה. עיון בדברי הדוא"ל מעלה כי הם נועדו "לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת", כמובן באמצעות עסקיהם של לקוחות הנתבעת. אין נפקות לשאלה האם פורסם מחיר מלא ומדויק בנוגע לעלות השירות או המוצר, אם לאו. במסגרת "הפסקת הפרסומות" בטלוויזיה המסחרית משודרים, ללא הרף, פרסומות המעודדות רכישת מוצרים שונים, מבלי לפרסם את מחירם המלא. האם יעלה על הדעת לטעון כי אין המדובר בפרסומת בשל כך בלבד?
• המחוקק ביקש למנוע שימוש מצד מפרסמים בטענה כי שיגור בעבר של דברי פרסומת אסורים, אף אם לא ביודעין, מהווים הגנה בפני תביעה בגין דבר פרסומת מאוחר. אין לייחס כל חשיבות לטענת הנתבעת לפיה שלחה לתובעים דברי דואר-אלקטרוני עוד קודם לתקופה נשוא התביעה.
• עצם השיגור של דבר הפרסומת היא העוולה ואין כל דרישה בחוק כי הנמען יקרא את דבר הדואר או יעיין בו. המחוקק הורה במפורש כי ביהמ"ש לא יתחשב בנזק שנגרם לנמען כתוצאה מביצוע ההפרה, ולפיכך, ממילא, לא ניתן להיעתר לטענה כאילו לא נגרם נזק. אין גם כל משמעות או חשיבות לשאלת מספר הפעמים שההודעות נפתחו או נקראו על-ידי הנמענים. המחוקק דרש כי המפרסם יקבל הסכמה מפורשת מראש למשלוח, לכן אין משמעות לטענת הנתבעת של מעין "הסכמה משתמעת בדיעבד" מעצם קריאתן של ההודעות, או מספר הפעמים שנקראו.
• מקובלת הגישה כי אין לאפשר לתובע לצבור אלפי מיילים ובסופו של יום להגיש תביעה על סכום מופרז. לא זהו המצב כאן. אין מדובר בתקופה ארוכה במיוחד עד להגשת התביעה. פרשנות אחרת, לפיה חובה על התובע להזדרז ולפעול, תעקר את מודל ה- Opt-In שבחר המחוקק מכל משמעות ותהפכו בפועל למודל Opt-Out.
• עידוד הנמענים למימוש זכויותיהם מצדיק פסיקת פיצוי ממשי. שיקול ההרתעה מפני הפרה מצדיק אבחנה בין ההודעות שנשלחו לפני שנתבקשה מחיקת התובע מרשימת התפוצה, להודעות שנשלחו לאחר מכן וזאת כדי לעודד מפרסמים להפסיק את ההפצה מוקדם ככל האפשר. הנתבעת תשלם לתובע 400 ש"ח עבור 6 ההודעות שנשלחו אליו לפני בקשת ההסרה ו-800 ש"ח עבור ההודעות שנשלחו לאחר מועד זה (סה"כ 4,000 ש"ח). הנתבעת תשלם לתובעת 400 ש"ח עבור כל הודעה ששלחה אליה (סה"כ 1,600 ש"ח) וכן לתובעים יחדיו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח.