(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשם יגאל נמרודי): התובעת קיבלה הודעות שונות לתיבת הדוא"ל, שנשלחו על-ידי הנתבעת 1 ונועדו לפרסם מוצרים ושירותים של הנתבעים 2-16. התובעת לא הודיעה על סירובה לקבל הודעות אלו. הנתבעת 1 טענה, בין היתר, כי התובעת נרשמה למאגריה בשנת 2007, עת הצטרפה לאתר דרושים וכן כי בהיותה עיתונאית, הרי שתיבת הדוא"ל שלה היא תיבה עסקית. עוד נטען כי חלק מהדיוורים כוללים הצעות ללא תשלום וכי אינם מהווים דבר פרסומת. מרבית הנתבעות הנוספות טענו להעדר אחריות לפרסום, משום שהתנו את שירותי הנתבעת 1 בכך שלא ייעשה כל פרסום המנוגד להוראות הדין. נפסק -

• הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת הן קוגנטיות ובעלות אופי צרכני מובהק. על-מנת ש"מפרסם" יהיה רשאי לשגר הודעות לנמענים שונים, עליו לעמוד בתנאים הקבועים בחוק התקשורת - ככתבן וכלשונן - ואין לאפשר עקיפה של ההוראות בדרכים יצירתיות.
• אין לקבל את הטענה כי מדובר בתיבת דוא"ל של "בית עסק". עיתונאי הפועל כשכיר בגוף תקשורתי אינו מהווה "עסק". אין משמעות לשאלה האם הנמען הודיע על סירובו לקבלת "דבר פרסומת" או שהוא נמנע מכך. אין להוסיף על הוראות סעיף 30א לחוק תנאים שלא נקבעו בו במפורש.
• הדיוורים מהווים דבר פרסומת, גם בהיות חלקם "הצעות ללא תשלום". מטרת החוק היא למנוע עידוד לרכישת מוצר או שירות ובאופן ברור מדובר בפרסומים שנועדו לכך. כשם שההתקשרות בין הנתבעת 1 לנתבעים הנוספים היא התקשרות עסקית, שמטרתה להעשיר את קופת הנתבעת, מטרה זהה יש לנתבעים הנוספים, שמשלמים לנתבעת כספים לקידום פעילותם העסקית. גם אם בדיוורים עצמם לא נקוב תשלום מסוים, מטרת הדיוור ברורה ואינה משתמעת לשני פנים.
• לא הונחה תשתית עובדתית המעידה כי התובעת הסכימה לקבל "דברי פרסומת" מהנתבעת 1. הנטל להוכיח זאת מוטל על המפרסם, באמצעות ראיות ברורות הכוללות תיעוד. גם אם נתנה התובעת הסכמה כי יישלחו אליה דברי פרסומת, במסגרת ניסיון להיעזר בנתבעת 1 למצוא עבודה, לכל היותר ניתן היה לשלוח אליה הצעות עבודה, אך לא מעבר לכך. הנתבעת 1 הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת.
• האחריות עבור פרסום המנוגד לדין מוטלת על "מפרסם". המחוקק בחר בהגדרה רחבה, הכוללת הן את הגורם המשווק את דבר הפרסומת והן את הגורם העשוי ליהנות מעצם הפרסום. לפיכך, נתבעים שהפרסומים מתייחסים אליהם נדרשים לשאת, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, באחריות לפרסום.
• משמדובר בפיצוי שנפסק גם ללא קיומו של נזק, אין מקום להעלות טענה בדבר חובת הנמען להקטין את נזקו, על-ידי שיגור הודעת סירוב. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממצב בו הנמען אינו משגר הודעת סירוב. נמען שנמנע משיגור הודעת סירוב מגלה דעתו שאף שמדובר בפרסום המנוגד לחוק, אין הוא רואה בעצם הפרסום מטרד משמעותי. הימנעות זו אינה מכשירה את ההפרה, אולם היא מהווה שיקול נוסף בעת קביעת שיעור הפיצוי. הנתבעת 1 תשלם לתובעת 10,000 ש"ח. כל נתבע נוסף ישלם 150 ש"ח עבור כל פרסום המתייחס אליו וזאת ביחד ולחוד עם חיוב הנתבעת 1.