ע"פ 7900/11 אלי רייפמן נ' מדינת ישראל

(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים רובינשטיין, דנציגר וסולברג): ערעור על הכרעת וגזר הדין של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ת"פ 39852-12-09], במסגרתם הורשע המערער בעבירות שונות. בין היתר, טען המערער כי ביהמ"ש המחוזי שגה בכך שהתיר העדת עדת תביעה מרכזית באמצעות Video Conference, כיוון שלא ניתנה סיבה טובה לאי-הגעת העדה לביהמ"ש. נפסק - השופט סולברג: יש לדחות את הערעור. אכן, לפי ההלכה הפסוקה, היתר למתן עדות באמצעות VC ינתן באופן חריג ורק כאשר קיימת סיבה טובה המונעת את בואו של העד להגיע לחקירה בישראל. ייתכן כי בעניין זה הקל במקצת ביהמ"ש קמא עם התביעה, בשעה שהתיר את העדות באופן זה. אולם, גם אם ניתן היה להפעיל שיקול שונה בסוגיה, אין בכך כדי לסייע למערער במה שנוגע להכרעת הדין. המערער לא הראה כיצד עצם מתן העדות ב-VC פגע בהגנתו ואף ציין בעצמו כי לגישתו אין מניעה ממתן עדות בצורה כזו, מטעמי יעילות וחיסכון. לא נטען וממילא לא הוכח כי העדות באמצעות VC השפיעה על הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות בביהמ"ש קמא (אשר המערער כלל אינו משיג עליהם). השופט רובינשטיין: ככל שההתפתחות הטכנולוגית המרשימה שאנו עדים לה מקרבת את העדות באמצעות Video Conference, במהות, לעדות בפני ביהמ"ש, יש מקום לאפשר את השימוש בה. אך כמובן, השכל הישר מורנו כי זאת כאשר הטעם לאי בואו של העד אישית הוא ראוי. זהו מן התחומים שמן הסתם עוד נראה בהם התפתחויות, עם הוירטואליה בל תאומן שלנגד עינינו כמעט מיום ליום, אשר אף ההדיוט אינו יכול שלא להבחין בה.