(פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופטת יעל בלכר): התובעת היא בעליה של התובעת 3, חברה העורכת סדנאות וטיפולים אלטרנטיביים (מרכז דניאל). התובע 2 הוא מנהל החשבונות של המרכז. הנתבע הוא בן זוגה של מי ששימשה כפקידת קבלה במרכז במשך חודשיים. יום לאחר שזוגתו הפסיקה את עבודתה במרכז, פרסם הנתבע מאמר אודות המרכז בבלוג אישי, תחת הכותרת "מרכז 'דניאל' ביהוד - אין בחירה חופשית", בו טען כי העסק מנוהל בדרך של נוכלות, תוך קיפוח העובדים ועוד. התובעים טענו כי פרסום זה מהווה לשון הרע נגדם וכן כי הנתבע הוסיף וליבה את הפרסום גם במסגרת התגוביות למאמר. נפסק - התקבלה באופן חלקי תביעת התובעים 1-2 ונדחתה תביעת התובעת 3. אין ספק כי הפרסום ברשת האינטרנט הוא "פרסום", כמשמעותו בסע' 2 לחוק איסור לשון הרע. ממספר התגוביות ניתן לראות כי היו למאמר מספר קוראים. ברי כי יש בדברים שנאמרו כדי להטיל דופי ביושרה האישית של התובעים 1-2, הן בהאשמתם בביצוע עבירות פליליות והן בכך שהם מנהלים את המרכז תוך השלטת שלטון פחד, ניצול וקיפוח העובדים והעסקתם בניגוד לחוק, באופן שעלול לפגוע בעיסוק התובעים ובעסק עצמו, דבר המהווה לשון הרע לפי סע' 1 לחוק.

הפרסום אינו חוסה תחת הגנת "אמת דיברתי" ולו מהטעם שהטענות לא הוכחו. כמו כן, אין הפרסום חוסה תחת הגנת הבעת דעה, שכן הדברים הוצגו כעובדות וכך הם נתפסים בעיני הקורא הסביר. בנוסף, הפרסום אינו עובר את המסננת של סבירות המסקנה או הדעה ביחס לעובדות הנטענות בו והוא לא נעשה בתום-לב (גם בהתחשב שהפרסום נעשה בבלוג אישי באינטרנט ובהפעלת גישה מרוככת יותר לפרסום). אכן, בעת האחרונה קנתה לה אחיזה הדעה שיש להתייחס לפרסומים באינטרנט באופן שונה, וזאת לנוכח המשקל הנמוך, אם בכלל, שמייחס הציבור לפרסום באינטרנט. במקרה דנן, אין בגישה זו כדי לפטור את הנתבע מאחריות בעוולת לשון הרע. אף שמדובר בבלוג אישי, שבאופן עקרוני אינו נחשב בעל תפוצה גבוהה, מדובר בפרסום ארוך יחסית, בשונה מתגוביות או פוסט, הנושא עמו מטען שלילי במיוחד. התובעים תבעו פיצוי סטטוטורי בסך 35,000 ש"ח לכל תובע ולא הוכיחו נזק כלכלי של ממש. בהעדר הוכחת נזק ממשי, התובעת 3, מרכז דניאל, אינה זכאית לפיצוי (לפי הוראות סע' 10 לפקודת הנזיקין). הנתבע ישלם פיצויים בסך 20,000 ש"ח לתובעת 1 ו- 10,000 ש"ח לתובע 2 וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ש"ח.