(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת חנה ינון): תביעת לשון הרע, שהגיש התובע נגד מנהלת גן וגננת שטיפלו בילדו. התובע טען כי הנתבעות הוציאו את דיבתו בהודעת דוא"ל ששלחו לכל הורי הילדים בגן. הנתבעות טענו כי שלחו את הודעת הדוא"ל על-מנת להפסיק את חרושת השמועות בקרב הורי הילדים אודות פרידתם של התובע ורעייתו וכן להבהיר מהן הסיבות שהובילו אותן להיפרד מבנו הפעוט של התובע. נפסק - דין התביעה להתקבל, חלקית. הביטויים בהודעת הדוא"ל אכן מהווים דברים פוגעים, מעליבים ומשפילים את התובע בפני הורי הילדים בגן, שכן הנתבעות ייחסו לו עבירות פליליות של הטרדה מינית ומציירות אותו כאדם אלים. יש לראות בדברים כלשון הרע. על-מנת לחסות תחת הגנת "אמת בפרסום" יש להוכיח כי הדבר שפורסם הינו אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי. כאמור, הנתבעות מייחסות לתובע ביצוע עבירה פלילית של הטרדה מינית. כאשר מייחסים לנפגע ביצוע של עבירה, נדרשת רמת הוכחה גבוהה ביותר להוכחת אמיתות הפרסום, רמת הוכחה בה לא עמדו הנתבעות. הנתבעת 1 הודתה כי לא ספגה מן התובע כל הטרדה מינית, אלא לכל היותר מבטים ותחושות. למרות עדות הנתבעת 2 והעדות שתמכה בדבריה כי התובע נהג להטריד אותה מינית, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבעות לא התלוננו במשטרה. אף אם היה ממש בטענות הנתבעות, הרי שעדיין לא מתקיים עניין ציבורי ביחס לדברים. אופי הסכסוך בין הצדדים הינו פרטי-אישי ותוכן הפרסום אינו תורם דבר להורי הילדים. אף הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבעות. התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים כספיים כלשהם. אין להתעלם מהעובדה כי התובע עצמו שלח הודעת דוא"ל להורי הגן, עובר למשלוח ההודעה נשוא התביעה, בה סיפר על הדרך בה בחרה ראייתו להיפרד ממנו. הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 10,000 ש"ח.