(החלטה, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, אסא קלינג): בקשה להשיג על החלטת בוחן לדחות את הבקשה לפטנט. עניין הבקשה ב"שיטה ומערכת לחיוב רכב בגין חניה". הבוחן סבר כי השיטה והמערכת אינן כשירות פטנט, לאור הוראות סעיף 3 לחוק הפטנטים. לדעתו, השיטה אינה מתארת פתרון טכני המיועד לשימוש תעשייתי, אלא מדובר בשיטה עסקית לחיוב רכב בגין חניה. הבוחן סבר, בין היתר, כי שלבי השיטה הם בעלי אופי ניהולי, ארגוני ופיננסי ואינם יכולים להיחשב טכנולוגיים. נפסק - אין לקבל את עמדת המבקשים כי היה על הבוחן לקבל את קביעתו של הבוחן בארה"ב לכך שאין מדובר באמצאה שהיא שיטה עסקית. מוקד הבעיה בכשירותה של שיטה עסקית להירשם כפטנט הינה הדרישה הקבועה בסעיף 3 לחוק כי האמצאה תהיה "בתחום טכנולוגי".  דרישה זו שונה מההוראה המקבילה בארה"ב. אין בחוק בארה"ב מקבילה ישירה לדרישה להיות האמצאה בתחום טכנולוגי. לא ניתן לקבל את קביעתו של הבוחן בארה"ב באשר לשאלת היותה של אמצאה בתחום טכנולוגי לפי הדין בישראל. קביעת הבוחן שהאמצאה המתוארת בבקשה אינה אלא שיטה עסקית נסמכת על ההחלטה בעניין תמיר, אשר נסבה על סעיף 3 לחוק, ובו תנאי כי האמצאה תהיה "בכל תחום טכנולוגי". בעניין טייכר נקבע כי על פרשנות סעיף 3 לחוק להיעשות באופן המותאם לשינויים הטכנולוגיים עליהם חוק הפטנטים בא לתת מענה וכן לפי הקריטריונים שנקבעו בעניין United Technologies, לפיהם בביצוע האמצאה יתרחש תהליך טכנולוגי מוחשי ועוד. במקרה דנן, אין בפי המבקשים טענה כלשהי כי רכיב מהרכיבי הבקשה אינו רכיב סטנדרטי וידוע. מדובר בשימוש סטנדרטי של רכיבים ידועים. אין בבקשה ובתביעות כדי להעיד כי מדובר באמצאה, בין אם בהיבט השיטה ובין אם בהיבט המערכת שלה, לה ישנו ביטוי ממשי בתחום טכנולוגי. בקשת הפטנט נדחתה.