ת"א 1549-08-07 מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' ביזנסנט בע"מ ואח'

(פסק-דין, מחוזי מרכז, השופט בנימין ארנון): אתר האינטרנט דה-מרקר ביצע לאורך שנים סקירות עיתונים יומיות, בהן סקר, בין היתר, כתבות שהתפרסמו בעיתון מעריב. במסגרת סקירות אלו הועתק חלק ניכר מהמלל המקורי של הכתבות, מבלי שניתן קרדיט אישי לכתבים (להבדיל מקרדיט שניתן לעיתון עצמו). האם השימוש הנ"ל מהווה הפרה של זכות היוצרים החומרית והמוסרית בכתבות, או שמא מדובר בסקירת עיתונים לגיטימית, שנעשתה בהתאם לפרקטיקה שנהגה באותה עת? האם הסקירה נעשתה בהסכמתם המפורשת או המשתמעת של התובעים, אשר ידעו עליה שנים ולא מחו? והאם זכאים התובעים לפיצוי מהנתבעים ובאיזה שיעור? נפסק -
  • התובעת 1 היא המוציאה לאור של העיתון "מעריב". יתר התובעים היו כתבים ו/או פרשנים בכירים במעריב. הנתבעת 1 הפעילה בתקופה הרלבנטית את אתר האינטרנט הכלכלי דה-מרקר, הנמנה על קבוצת "הארץ". יתר הנתבעים שימשו בתפקידים שונים בדה-מרקר ו/או בקבוצת "הארץ". במהלך השנים 2000-2002 ביצע דה-מרקר סקירות עיתונים יומיות, בהן סקר את הכתבות הכלכליות המרכזיות שהתפרסמו בעיתונות הישראלית ובכללן כתבות שהתפרסמו במעריב. עניין התביעה ב-453 כתבות, אשר חלק ניכר מהמלל שלהן הועתק על-ידי דה-מרקר ומיעוטן הועתקו באופן מלא.
  • במסגרת סקירות העיתונים, ביצע דה-מרקר פעולות של "העתקה" מכתבות מעריב, כמשמעות המונח בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. הדמיון בין הכתבות נושאי הסקירות לבין כתבות מעריב המקוריות אינו פרי "יד המקרה", אלא תוצאה של מעשי העתקה שביצע דה-מרקר ואשר לפיהם העתיק חלקים ממשיים מכתבות מעריב נושא התביעה, וזאת הן בהיבט הכמותי (הקטעים שהועתקו מהווים חלק ניכר מהכתבות המקוריות) והן בהיבט האיכותי (סקירות העיתונים כללו את "לב הכתבות המקוריות" ובחלקן המכריע הועתקו אף הכותרות).
  • הנתבעים הוכיחו שהתובעים ידעו על מהות השימוש שעשה אתר דה-מרקר בכתבות מעריב, וזאת עוד בטרם הלינו על כך לראשונה בפני נציגי דה-מרקר. השימוש בכתבות לא נעשה בחדרי חדרים, אלא בריש גלי, במסגרת מדור סקירת עיתונים שפורסם מדי יום באתר. התובעים הכירו אתר זה, ראו בו מתחרה עסקי, גלשו בו לעיתים קרובות ולעיתים באופן יומיומי. השימוש הפומבי, היומיומי והחשוף לעין כל, שעשה דה-מרקר בכתבות מעריב, מהווה הוכחה לכך שהתובעים (הן הכתבים והן מעריב), ידעו בזמן אמת על מהות השימוש שעשה אתר דה-מרקר בכתבות.
  • אין לקבל את טענת הנתבעים בדבר קיומם של שיהוי, מניעות והסכמה שבשתיקה מצד התובעים, המצדיקים את דחיית התביעה. כל שהצליחו הנתבעים להוכיח הוא שבמהלך התקופה בה פורסמו הסקירות נושא התביעה (מ- 26.2.2001 עד ל- 1.4.2002) נודע לתובעים על השימוש שעשה דה-מרקר בכתבות וכי התובעים לא הלינו על כך עד לחודש אפריל 2002. מדובר בפרק זמן קצר יחסית, שבמהלכו אף ניהלו הצדדים מו"מ לפשרה במשך מספר חודשים. אין בפרק זמן זה כדי להצדיק את סילוקה של התביעה מחמת שיהוי.
  • הנתבעים כשלו בניסיונם לעמוד בנטל ההוכחה לצורך טענתם בדבר זניחת התביעה על-ידי התובעים וכן לגבי טענותיהם בדבר מחילה או ויתור על זכויות התביעה בגין מעשי ההעתקה של הכתבות, המבוססות על שתיקת התובעים בקשר לכך. לא הוכח שהתובעים עודדו בהתנהגותם את הנתבעים להמשיך לעשות שימוש בלתי-מורשה בכתבות; לא הוכח ששתיקתם נעשתה במכוון או בחוסר תום-לב; מאחר שניתן להתחשב בטענת הנתבעים בדבר שינוי לרעה שחל במצבם במסגרת הדיון בסוגיית הפיצוי ובסוגיית האשם התורם - טענות הנתבעים בדבר שיהוי, זניחת התובענה, מניעות וקיום הסכמה שבשתיקה מצד התובעים, אינן מצדיקות את דחיית התובענה ונעילת דלתות ביהמ"ש בפני התובעים.
  • הנתבעים טענו כי השימוש שעשה דה-מרקר בכתבות מעריב נעשה בהתאם ל"נוהג סקירת עיתונים" - "פרקטיקה תקשורתית" שלטענת הנתבעים שלטה בשוק העיתונות הישראלית במועדים הרלבנטיים והיתה ידועה לתובעים ומוסכמת עליהם. הנתבעים הגדירו את טענתם, פורמאלית, כטענה לנוהג, אך מהותית מדובר בטענה משולבת לנוהג ומנהג גם יחד. טענת הנתבעים לנוהג - אין לקבל טענה זו שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. בהעדר התקשרות חוזית בין הצדדים, ובהעדר הוכחה בדבר קיומה של עסקה בין הצדדים לגבי שימוש בכתבות כדוגמת אלה נושא התביעה, לא ניתן לבסס קיומו של נוהג חוזי או נוהג עסקי בין הצדדים.
  • טענת הנתבעים בדבר קיומה של פרקטיקה ששלטה בעיתונות הישראלית, הינה טענה בדבר קיומו של מנהג. לנוכח הספק הרב בנוגע לשאלת עצם תוקפו של מנהג כמקור משפט מחייב במשפט הפוזיטיבי הישראלי, קיים ספק אם טענת המנהג יכולה לשמש את הנתבעים כטענת הגנה. מבלי להכריע בכך, יש לדחות את טענת המנהג אף לגופה, מהטעם שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח את קיום המנהג הנטען על-ידם. הנתבעים לא הוכיחו את קיומה של תחושת חיוב אצל כלל הגורמים הרלבנטיים למנהג הנטען.
  • האם נוצר מנהג של סקירת עיתונים במדיה האינטרנטית? אין להתייחס אל העיתונים ולאתרי האינטרנט כאל מדיה אחת לעניין בחינת הפרקטיקה הנוהגת לגבי סקירת עיתונות. ככלל, עיתונים יוצאים לאור פעם אחת ביום בלבד. לעומת זאת, אתרי אינטרנט מתעדכנים מספר רב של פעמים ביום - Online. קיים שוני מהותי בין סקירות העיתונים המתפרסמות במדיות הנ"ל: סקירות עיתונים במדיה המודפסת סוקרת לרוב חדשות לא עדכניות שפורסמו יום קודם. לעומת זאת, סקירת עיתונים במדיה האינטרנטית כוללת חדשות עדכניות, שפורסמו בעיתונים המסוקרים זמן קצר קודם לכן. בשל שוני זה, פוטנציאל הנזק המתייחס לסקירת עיתונים באתר אינטרנט גבוה במידה ניכרת מזה במדיה המודפסת. הסקירה באינטרנט יש בה לעיתים כדי לגרום לייתור הצורך לקרוא את הכתבות המקוריות.
  • האם יש להחיל על השימוש שעשה דה-מרקר בכתבות מעריב את ההגנה בדבר טיפול הוגן ביצירה לשם סקירה? אין לקבל את טענת הנתבעים כי יש לפרש את המונח "סקירה" באופן רחב, כתואם את הפרקטיקה הקיימת, לשיטתם, בנוגע לסקירת עיתונים. ראשית, הגדרה המאפשרת העתקה נרחבת של הכתבה הנסקרת, סותרת את ההגדרה המילונית של המונח "סקירה" (השקפה, תיאור כולל של ענין). שנית, משמעות ההגדרה הנטענת הינה כי עיתון יכול להעתיק עמוד שלם מעיתון מתחרה ולהגן על עצמו מפני תביעה בכך שהוא מציין בראש העמוד כי מדובר בסקירת עיתונים. מדובר במצב אבסורדי השומט את הבסיס הנורמטיבי שביסוד דיני זכויות היוצרים בתחום העיתונות. אין לאפשר את הרחבת המונח "סקירה" לכדי העתקה של 30% ומעלה מהמלל של הכתבה המקורית וממילא שאין סקירה יכולה להגיע לכדי העתקה מלאה של הכתבה כולה.
  • גם התנאים להוכחת "הוגנות השימוש" אינם מתקייימים: (1) מטרת השימוש ואופיו - אמנם דה-מרקר לא גבה תשלום מהגולשים באתר, אך אין מדובר בגוף פילנתרופי, כי אם בגוף מסחרי לכל דבר; (2) אופי היצירה שבה נעשה שימוש - ראשית, עצם העובדה שדה-מרקר בחר להתאמץ ולסקור הכתבות באופן יומיומי, מלמדת על החשיבות שייחס להמשך שוטף של סקירת כתבות מעריב; שנית, מדובר בידיעות מקוריות ובלעדיות; (3) היקף השימוש ביחס ליצירה בשלמותה - היקף השימוש בכתבות מעריב היה נרחב ביותר; (4) השפעת השימוש על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה - קורא אשר קרא את הידיעות המרכזית ממעריב בדה-מרקר, עלול שלא לטרוח לקרוא אותן שוב בעיתון מעריב ו/או באתר מעריב.
  • האם היה על הנתבעים ליתן קרדיט לכתבי מעריב? הכתבים-התובעים, בהיותם היוצרים של הכתבות נושא התביעה, הם בעלי הזכות המוסרית בכתבות אלו ועומדת להם הזכות ששמם ייקרא על יצירתם בהיקף ובמידה המקובלים. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי מתן קרדיט אישי לכתבים, במסגרת סקירת העיתונים שפרסם דה-מרקר, היה בבחינת מעשה בלתי סביר ובלתי מקובל בנסיבות העניין. משלא נתנו קרדיט לכתבים, הפרו הנתבעים את זכותם המוסרית בכתבות שחוברו ונוצרו על-ידם.
  • טענות ההגנה הנזיקיות - התובעים כפופים לנורמות בפקודת הנזיקין, לרבות הכללים הדנים בחובת הקטנת הנזק, אשם תורם, הסתכנות מרצון ועוד. הוכחה התשתית הנדרשת לביסוסה של טענת "אשם תורם" כנגד התובעים, בגין השתהותם עד שהלינו בפני דה-מרקר על השימוש שעשה בכתבות ועד שדרשו ממנו לחדול מלבצע סקירות אלה. ככל שהתובעים מעלים את דרישתם מוקדם יותר, ניתן היה למנוע ביצוען של חלק מהעוולות הנטענות על-ידי התובעים. לצורך בחינת שיעורו של "האשם התורם", יש לשקול לחובת התובעים כי השתהו במשך 13 חודשים קודם שפנו להפסקת השימוש בכתבות. מאידך, יש לקחת בחשבון, לזכות התובעים, את העובדה שדה-מרקר הסתמך על פרקטיקה נטענת לאחר שכבר ידע כי הסתמכות זו רעועה לחלוטין. אשמו התורם של מעריב מסתכם בשיעור של 50%. אשמו התורם של כל אחד מהכתבים התובעים מסתכם בשיעור של 66.666%. דין יתר הטענות (חובת הקטנת נזק, הסתכנות מרצון וכו') להידחות.
  • זכאות התובעים לפיצוי סטטוטורי וגובהו - מנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הוא זה הקבוע בסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, 1924. אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה על ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכותו ולהימנע מלפסוק לתובעים כל פיצוי סטטוטורי בשל הפרת זכויות היוצרים של התובעים. ראשית, עניינה של התביעה בהעתקה מתמשכת, מחושבת ושיטתית של מאות כתבות השייכות למעריב ולכתבים, תוך פגיעה הן בזכות החומרית של מעריב והן בזכותם המוסרית של הכתבים. אין מדובר בהפרות קלות אשר הרציונאל ההרתעתי אינו תקף לגביהן. שנית, התביעה מהווה מקרה מובהק בו קיים קושי להוכיח את הנזקים הנטענים שנוצרו לתובעים בשל הפגיעה בזכויותיהם. מן הראוי לפסוק לתובעים פיצויים סטטוטוריים בטווח שבין 10,000 ש"ח - 20,000 ש"ח עבור כל הפרה.
  • הדרישה מן התובע למינימום ראייתי אינה תנאי סף לעצם קבלת פיצוי סטטוטורי כלשהו, אלא מטרתה לסייע לביהמ"ש להפעיל שיקול דעת ולבחור בפיצוי המתאים מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף. הנחת היסוד של המחוקק הינה כי לתובע התובע קבלת פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות יוצרים שלו נגרם נזק כלשהו. לפיכך, כל תובע זכאי לתבוע פיצויים סטטוטוריים תוך שהוא מתבסס על הנחת היסוד אותה אין הוא נדרש להוכיח, ולפיה נגרם לו נזק כלשהו בגין הפרת זכויות היוצרים שלו על-ידי הנתבע. במקרה דנן, הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי מעשי ההעתקה של הכתבות לא גרמו לנזקים כלשהם לתובעים. בחירתם של התובעים במסלול של תביעה לקבלת פיצויים סטטוטוריים, אין בה כדי להוכיח פוזיטיבית שלא נגרמו להם נזקים כלשהם עקב הפרת זכויותיהם על-ידי הנתבעים ואין בה כדי לפעול לחובתם. מאידך, לא עלה בידי התובעים להציג תשתית ראייתית כלשהי להוכחת קיומם של נזק ממשי או הפסד ממשי ומן הראוי כי עובדה זו תובא בחשבון בעת קביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי.
  • כל אחת ואחת מבין 453 כתבות מעריב מהווה יצירה מקורית, נפרדת ועצמאית, אשר בעליה זכאים להגנה המוקנית לבעלי זכויות היוצרים בה. מספר הזכויות שהופרו זהה למספר הכתבות (היצירות) שבהן עשה דה-מרקר שימוש בלתי מורשה. התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי נפרד עבור כל אחת ואחת מ-453 הכתבות.
  • בית המשפט מוסמך לפסוק לזכות התובעים פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכותם המוסרית, בסכום שייקבע על-פי שיקול דעתו, מכוח סעיף 4(א)(5) לפקודת זכות יוצרים. הנזק שנגרם לכתבים התובעים בגין הפגיעה בזכותם המוסרית בכתבות זהה בגובהו לנזק שנגרם למעריב בגין הפגיעה בזכותו החומרית בכל אחת מהכתבות.
  • בנסיבות העניין, מן הדין לפסוק לתובעים פיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ש"ח בגין כל הפרה של זכות יוצרים. סכום הפיצויים הסטטוטוריים שמעריב זכאי לקבלו הוא מסתכם בסך של 4,243,333. מסכום זה יש להפחית אשם תורם בשיעור 50%, כך שהסך המתקבל הינו 2,121,666.5 ש"ח. כן נפסק סכום הפיצויים הסטטוטוריים של כל אחד מהתובעים המחברים, בניכוי שני שלישים בגין אשם תורם.