(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט יהודה גרניט): הנתבעת המשיכה ושלחה לתובע 11 פרסומות, למרות שניתנו 2 פסקי-דין שנתנו תוקף ל-2 הסכמי פשרה בין הצדדים, בהם התחייבה הנתבעת להפסיק לשלוח לתובע "דבר פרסומת", כהגדרת המונח בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. נפסק - רק לאחר הגשת התביעה הנוכחית, מצאה הנתבעת דרך להפסיק את משלוח הפרסומות לתובע. הנתבעת טענה כי התובע פעל בחוסר תום-לב, בכך שלא חסם בעצמו את הפרסומות. מוטב כי טענה זו לא הייתה מועלית. כמי שניתנו נגדה 2 פסקי-דין, בהסכמתה, לפיהם עליה לחסום את משלוח הפרסומות לתובע, היא זו שנהגה בחוסר תום-לב. העובדה שהנתבעת הצליחה לחסום את משלוח הפרסומות לאחר הגשת התביעה השלישית נגדה, מעידה כי היה באפשרותה לבצע את החסימה גם לפני הגשת התביעה. המחוקק ראה בחומרה רבה את התופעה של משלוח פרסומות ללא הסכמת הנמען וקבע כי הדבר מהווה הן עבירה פלילית והן עוולה נזיקית. במקרה דנן לא מדובר באי-הסכמת התובע, אלא בהתנגדותו המפורשת, אותה הוכיח בשתי תביעות קודמות שהגיש נגד הנתבעת. הנתבעת תשלם לתובע 1,000 ש"ח בגין כל אחת מ-11 הפרסומות ששלחה ובסה"כ 11,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.