(פסק-דין, שלום ירושלים, השופטת תמר בר-אשר צבן): פס"ד שניתן בערעור על ידי הרכב של ביהמ"ש המחוזי, שעניינו סכסוך גירושין של התובע 3, עורך-דין, פורסם באתר האינטרנט של הנתבעת 2, בעוד שפרטי בני הזוג ופרטים מזהים אחרים שלהם נחשפו בו. התובעים הם ילדי עורך הדין האב ועורך הדין עצמו. נפסק -

• במהלך שמיעת התיק התברר שלפסה"ד היו לפחות ארבעה נוסחים שהופצו. באף אחד מהם לא צוין שניתן בדלתיים סגורות.
• החשיפה לפסה"ד (באתר הנתבעת 2) היתה לכאורה מוגבלת אולם הנתבעת 2 לא טרחה להביא כל נתון בעניין זה. היא לא הביאה ראיות באשר למספר המנויים שהיו באותה עת, לא באשר למספר הפעמים שבהם המנויים נחשפו לפסה"ד בנוסח שפורסם, לא בענין מספר הפעמים שפסה"ד נרכש ולא כל נתון אחר.
• השאלה כיצד הגיע נוסח פסה"ד שפורסם על ידי הנתבעת 2 נותרה לאור מענה וזאת לאור הימנעות הנתבעות מהבאת ראיות בעניין זה. הימנעות מהבאת ראיות שהיו בהשג ידו של בעל דין מאפשרת להסיק כי אילו הובאו היו פועלות לחובתו.
• מעבר להוראות המיוחדות האוסרות פרסום פסה"ד ופרטים על אודות הליכים משפטיים מהסוג הנדון, לא יכולה להיות מחלוקת שפרסום תוכנו של פסה"ד באופן שחושף פרטים מלאים של בעלי הדין מהווה פגיעה חמורה בפרטיות.
• במקום שבו יוצא מביהמ"ש פס"ד הכולל פרטים שאסורים בפרסום ופרסומם עשוי לפגוע בבעלי הדין, הנזק ניתן לצפיה. כך גם במקום שבו מאגר משפטי כמו של הנתבעת 2 מפרסם פס"ד כאמור. יש שיקולים למכביד שמצדיקים את ההקפדה על חובת הזהירות שלפיה פסה"ד שלגביהם חל איסור פרסום לא ייצאו מביהמ"ש ויגיעו לגורמים שאינם נמנים עם אלו שרשאים לראות את פסה"ד. כך גם ישנו אינטרס שפסקי דין מעין אלו לא יפורסמו ברבים במאגרי מידע משפטיים.
• דווקא לאור העובדה שהפרסום נעשה באינטרנט, בדרך שמאפשרת פרסום נרחב, ישנה חובה מוגברת להגן על מי שעשוי להיפגע מהפרסום האסור. בשונה מימים עברו שבהם פרסום בנייר היה מושלך כעבור ימים, היום כל פרסום נשאר לדיראון עולם. בשל תוכנות חיפוש כמו Google גם כל פרסום הופך להיות נגיש לרבים והופך לנחלת הכלל. בשל כל אלו יש אינטרס חברתי להטיל חובות מוגברות על כל גורם שמפרסם מידע באינטרנט לבל יימצא פוגע באדם כלשהו באמצעות פרסומיו ולבל יעשה כן תוך עבירה על החוק.
• לאור האמור שתי הנתבעות חייבות בחובת זהירות מושגית כלפי התובעים.
• אדם סביר צריך היה לצפות את הנזק במקרה זה. לא ננקטו אמצעים זהירות סבירים במקרה, לפיכך הנתבעות הפרו חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים. ככל שהדברים אמורים במדינה, הגורמים שאמונים על מתן היתר לפרסום פס"ד דוגמת המקרה הנדון היו מודעים לכך שיש צורך להסוות בפסה"ד את כל הפרטים המזהים של הצדדים. העובדה שהסתרת אותם פרטים נעשתה בצורה חובבנית באופן שרק בכותרת פסה"ד הוחלפו שמות הצדדים, בראשי תיבות של שמותיהם ואילו כבר בעמוד הראשון נשארו מלוא הפרטים, מהווה סטיה של מי שהיה אחראי לכך מסטנדרט ההתנהגות המוטל עליו.
• פרסום פסה"ד (בידי הנתבעת 2) בעוד שללא ספק עורך התקציר קרא את אותו חלק שבו מופיעים הפרטים המזהים, מהווה סטיה מסטנדרט התנהגות סביר.
• פרסום פסה"ד מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(7), 2(9) ו- 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. פרסומים אלה מהווים גם פגיעה חמורה בזכות האדם לפרטיות ולצנעת חייו כאמור בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו.
• נזקם של התובעים הוא נזק של הלבנת פנים ברבים. נזק שנובע מחשיפת פרטיו האישיים והמוצנעים ביותר של התובע ברבים. נזק זה, אין לו שיעור, גם אם לצורך העניין שומה עלינו לכמת אותו.
• קביעת שיעור הפיצוי במקרה שבו הנזק אינו ניתן לכימות תעשה על דרך האומדנה.
• שיקולים לחומרה: חשיפת פרטים אינטימיים שהצנעה יפה להם והעובדה שקהל הקוראים נמנה עם עמיתיו למקצוע של עורך הדין. מנגד, הפרסום היה למשך זמן מוגבל (פחות מחודש) והופסק עם פנית התובע.
• לתובע נפסקו פיצויים בסכום של 100,000 ₪ ולכל אחד מילדיו (התובעים 1 ו- 2) 25,000 ₪. המדינה תישא ב- 60% מהנזק והנתבעת 2 ב- 40% ממנו. כל אחת מהנתבעות תשלם לתובעים מחצית הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.