(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט רונן אילן): התובע, סטודנט באוניברסיטת ת"א, תבע את האוניברסיטה בגין משלוח דברי פרסומת לתיבת הדוא"ל שפתחה עבורו לצורך לימודיו. התובע פנה מספר פעמים לנתבעת, בבקשה כי תסיר אותו מרשימת התפוצה, אך הנתבעת סרבה לעשות כן, בנימוק כי היא פתחה לתובע את תיבת הדוא"ל ולכן רשאית לדוור אליו הודעות. נפסק - התביעה מבוססת על הוראות ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), האוסר על שיגור "דבר פרסומת", בין היתר באמצעות דוא"ל, ללא הסכמה מפורשת של הנמען, מראש ובכתב. ההודעות שנשלחו מהוות "דבר פרסומת", הואיל והן מיועדות לעודד את הנמענים לרכוש בתשלום את שירותי הנתבעת. אין לקבל את טענת הנתבעת כי ההודעות הופצו ברשת פנימית (אינטרה-נט), שהחוק לא חל עליה. הטענה לא נטענה בכתב ההגנה והיא מהווה טענה מפתיעה. להוכחת הטענה ביחס לרשת פנים ארגונית, היה על הנתבעת להביא ראיות על ההבדל בין האינטרנט לאינטרה-נט, הן עניינית והן ביחס לתכולת החוק, קל וחומר כאשר פרשנות כזו נוגדת במובהק את תכלית החוק והשאיפה להגן על הציבור מפני משלוח דברי פרסום בהודעות אלקטרוניות. "הצהרת השימוש", עליה חתם התובע בעת פתיחת תיבת הדוא"ל, מסדירה את השימוש באמצעי המחשוב שהוקצו לתובע ויש לפרשה כי תכלית ההסכמה הייתה גם משלוח "דברי פרסום". לפיכך, התובע הסכים לקבלת הודעות מהנתבעת ואין לו זכות להלין על ההודעה הראשונה שקיבל. אולם, לאחר קבלת ההודעה הראשונה, הודיע התובע לנתבעת על רצונו לחדול ולקבל דברי פרסום. מרגע שניתנה לנתבעת הודעת התובע, חייבת הייתה לפעול לאלתר כך שלא תישלחנה הודעות נוספות. הנתבעת תפצה את התובע בסך של 2,000 ש"ח. בעניין זה פסק ביהמ"ש את הפיצוי המקסימאלי בגין כל הודעה, לאור ניסיון הנתבעת לאכוף על התובע לקבל הודעות בניגוד לרצונו.