(פסק-דין, שלום ירושלים, השופט א. טננבוים): התובעת פיתחה מערכת טכנולוגית עבור הנתבעות. הנתבעות זנחו את הפרוייקט משנקלע לקשיים. התובעת דורשת את שכר-טרחתה. נפסק - מדובר בחוזה "פיתוח" שבו שני הצדדים נוטלים עליהם התחייבויות וזכויות. התובעת השקיעה ממרצה ומאנשיה זמן רב ומשאבים על מנת לפתח את המערכת. מן הראוי היה כי גם הנתבעת תעשה דבר מה מתוך מטרה להשלים את החוזה עד תומו, גם אם התעוררו קשיים. דווקא משום שמדובר במערכת ייחודית לחלוטין, מן הראוי היה כי הנתבעת תתנהג אחרת. במידה והמערכת לא נשאה חן בעיניה, הייתה צריכה להגדיר במפורש את רצונותיה, להקצות זמן סביר, ולעבוד יחד עם התובעת על פיתרון. במידה וסבורה הייתה כי אין בידי התובעת לספק את הסחורה, הייתה צריכה לכל הפחות להודיע לתובעת תוך פרק זמן סביר את דעתה זו, ולתת לה הזדמנות לכך. משלא עשתה כן אלא המיתה את הפרויקט על-ידי זניחתו, לא התנהגה בתום לב. האינטרס הציבורי הוא שפרויקטים מסוג זה יתקיימו והצדדים השותפים להם ינסו למלאות את התחייבויותיהם כמידת האפשר. חוזי פיתוח מטבעם הם בעייתיים ומשתנים לעיתים קרובות שלא ברצון הצדדים. על המשפט לתת תוקף להסכמים מעין אלו ולא לתת דרך לאנשים לצאת ממה שלקחו על עצמם. בנסיבות האלו, בהן ניתן לומר כי שני הצדדים לא התנהגו בתום לב, הפתרון הוא חלוקת אחריות שווה. הסכום ההולם יהיה מחצית הסכום אותו הייתה אמורה התובעת לקבל עבור הפרוייקט, סכום של תשעים אלף דולר.

בשולי הדברים ייוחדו כמה הערות מאלפות ליחסי מהנדסים-מנהלים: "אי אפשר היה שלא להתרשם מהעובדים הטכניים כי מבחינתם מדובר בפרייקט הנדסי-טכנולוגי אותו אפשר כמובן לפתור לו "המנהלים" לא היו מתערבים ומפריעים (כדין כל מנהל בכל מקום ואתר...). על פי המנהלים, אם תשאל את המהנדסים ואת האנשים הטכניים, הרי הללו מבחינתם ותמיד יטענו כי יוכלו להשלים כל פרוייקט. צריך רק להסיר מעל גביהם את ההנהלה, וכמובן לתת להם יותר זמן ו/או יותר אנשים ו/או יותר משאבים והם יהפכו את הירח לגבינה ואת הריבוע למעגל".