אין דרך לראות את הודעת הרשות השופטת, שאינה מתנגדת לפרסום חומרים מהטלפון הנייד של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נווה, אלא כליקוי מאורות. הודעת הרשות ניתנה על רקע פרסומים על קשרים שנחשפו בחומרים הללו שדלפו לרשת בין נווה לבין שופטים. בפרט, פרסום בהארץ דיווח שבשנת 2016 קידם נווה לכאורה מועמדות של שופט בכיר לתפקיד יוקרתי בתמורה למימוש אינטרסים הקשורים בעבודתו. "הרשות השופטת אינה מבקשת לחסות דבר ואין לה כל התנגדות שהחומרים ייחשפו", נאמר אפוא בהודעה חריגה של הנהלת בתי המשפט שפורסמה בסוף השבוע.
תוכן הטלפון של נווה דלף כולו לרשת, על-פי דיווח מהשבוע האחרון. הטלפון הזה הגיע לידי כתבת גלי צהל, הדס שטייף, ותוכנו שימש יסוד לכתב אישום נגד נווה והשופטת אתי כרייף, שלפי האישום ניהלו יחסים אינטימיים בזמן שנווה השפיע על קידומה של כרייף. סנגורי נווה הגישו למשטרה תלונה נגד שטייף בטענה שהיא כביכול מי שהדליפה את החומרים לאינטרנט. עוד קודם לכן הגישו נגדה תביעת עתק בטענה לפגיעה בפרטיותו של נווה. הפרקליטות, שהחליטה לתת לעיתונאית חיסיון מפני העמדה פלילית לדין על אותה פגיעה בפרטיות, לא תגן עליה מפני התביעה האזרחית שהגיש נגדה ראש הלשכה לשעבר.
תוכן הטלפון של נווה מוגן על פי חוק. ההגנה הזו היא בעלת מעמד חוקתי. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו, קובע חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו, הוא מוסיף ואומר- וגם אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.
חוק הגנת הפרטיות, שקדם לחוק היסוד, מעגן את עקרונות-העל החוקתיים בהוראות ברורות. פגיעה בפרטיות היא, בין השאר, "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב... לענין זה, "כתב" – לרבות מסר אלקטרוני...", הוא קובע. על חשיבות ההגנה על פרטיותו של נווה, עמדתי בפרסום אחר בבלוג זה ("כשמדובר באמא תרזה יש להגן על הפרטיות, ובמקרה של אפי נווה?", 30.1.2019):
נווה הוא הנבל התורן של הציבוריות הישראלית, אבל ההגנה על הפרטיות אינה נבחנת רק כשמדובר בפרטיותו של מי שאנו מסכימים איתו, שפועל כחוק או על פי אמות מידה מוסריות המקובלות עלינו. אם הפרטיות לא תעמוד גם לימינו של מי שפעל בביריונות ואולי אף שלא כחוק: היא תישחק. השחיקה תתחיל בשוליים ותחלחל למרכז עד שלבסוף הכל ימצאו עצמם משוללי הגנה.
הודעת הרשות השופטת מתעלמת כליל מכך שהחומרים מהטלפון של נווה הושגו בדרך של פגיעה בפרטיות ופרסומם ברבים מחריף פגיעה כזו לבלי נשוא. היא מתעלמת מכך שבאופן מאד יוצא דופן בחקיקה הישראלית, חוק הגנת הפרטיות קובע במפורש כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע. בכך מיישם החוק את דוקטרינת פירות העץ המורעל בעולם הפרטיות, עדות לחשיבות היתרה שמייחס המחוקק לזכות הזו.
אפשר שההודעה מניחה במשתמע כי יש אינטרס ציבורי פודה בפגיעה כזו בפרטיות. אכן, החוק מכיר באינטרסים שיכולים לפדות פגיעה בפרטיות. הוא מעגן אינטרסים כאלה בהגנותיו. לדוגמה הוא מורה שתהיה זו הגנה מפני פגיעה בפרטיות אם הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה. כן הוא קובע שכאשר יש בפגיעה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין והפרסום לא היה כוזב, גם זו תהיה הגנה. ולבסוף, הוא מקנה לבית המשפט שיקול דעת להכשיר מטעמים שיירשמו גם ראיות שהושגו באמצעות פגיעה בפרטיות.
אבל פרסום ברבים של תוכן מהטלפון של נווה מניח מלכתחילה שמתקיים אינטרס ציבורי שאי אפשר להשביעו אלא בחשיפה פומבית. זוהי פניה מידית אל האמצעי הקיצוני ביותר, שפגיעתו בפרטיות היא גם החמורה ביותר. מה בדבר הליך משפטי ראוי שיקבע אם יש או אין אינטרס לעיין בחומרים שהודלפו מהטלפון של נווה, כזה שננקט לדוגמה ביחס לתפיסת הטלפונים של יועצי ראש הממשלה החשודים בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר, הליך שבו יינתן גם לנווה להציג את עמדתו? מה בדבר האפשרות שבירור משמעותן של השיחות בין נווה לשופטים ייעשה בדרך שאין בה פרסום ברבים של החומרים, המכבדת את פרטיות הנוגעים בדבר, מצד אחד, וחותרת לבירור האינטרס הציבורי, מצד שני? זהו אמצעי מידתי יותר לבירור הדברים ומידתיות היא דרישה שמציבים חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו - ובעקבותיו פסיקת בתי המשפט בישראל - ביחס לפגיעה בפרטיות.
אבוי, אפס. דום שתיקה. הנהלת בתי המשפט, הרשות השופטת בכבודה ובעצמה, אינה מדברת בהליכים נאותים ובמידתיות. לא עמד לה כושר האיפוק והיא פנתה מניה וביה לאפיק הריאליטי: היא לא מתנגדת לפרסום החומרים ברבים. יראה הציבור וישפוט. זו אותה גישה שהניעה את ראש הממשלה המכהן נתניהו לדרוש עימותים פומביים בינו לבין עדי המדינה נגדו, או שהשימוע לפני אישומו בפני היועץ המשפטי לממשלה ישודר בפומבי בטלוויזיה. זו גישה שמטפחת אפס אמון במערכות. כביכול, הדרך היחידה ליצור אמון היא להכריז שאין לך מה להסתיר ולעזאזל האינטרסים האחרים הנוגעים בדבר.
בימים אחרים אני לא מעלה בדעת שהרשות השופטת הייתה מפרסמת הודעה כזו. אבל אלה אינם ימים אחרים אלא הימים הללו: כשחדשות לבקרים, בכירי הפוליטיקאים תוקפים את המערכת המשפטית והעיתונים מהדהדים אותם בחדווה כאילו היו דברי אלוהים חיים ולא דמגוגים בעלי אינטרס, נראה שהנהלת בתי המשפט נקלעה לפאניקה לנוכח הפרסומים על המסתתר בטלפון של נווה, ושיקול דעתה השתבש.
יש להניח שבטלפון של נווה מצויים חומרים בעלי חשיבות ציבורית רבה. הם נוגעים בין השאר למינוי שופטים. אבל פרסומם ברבים כרוך בפגיעה אנושה בזכות לפרטיות. הוא אינו יכול להיעשות כאמצעי ראשון לבירור הדברים. הוא מחייב איזון קפדני בין האינטרנט הציבורי לזכות הפרטיות. איזון כזה לא יכול להיעשות בהודעות לעיתונות. עצוב מכך, כשעמדתה של הרשות השופטת מובעת בהודעות כאלה אין לראות כיצד ידונו שופטיה באיזון הנדרש כשהם נקיים מכל הטיה – ואם ידונו, כיצד ירחוש הציבור אמון לכל החלטה שאינה מתירה מידית פרסום פומבי של החומרים. הו כן, כמה עצוב, הודעת הרשות השופטת הייתה טעות בסדר גודל יוצא דופן.
[פורסם לראשונה בבלוג מיינד דה גאפ של המחבר באתר עיתון הארץ]