במהלך השנים 2000 עד 2005 נהגה מערכת אתר האינטרנט וואלה! לפרסם באתר כבדרך שגרה מאמרים פרי עטו של העיתונאי רון קופמן. את המאמרים העתיק האתר מעיתון הארץ שם עבד קופמן באותה תקופה כשכיר, ללא רשותו של קופמן ומבלי ששולם לו על כך.
על רקע זה הגיש העיתונאי תביעה כנגד בעלי האתר וואלה!. הוויכוח בין הצדדים, כפי שמשתקף מהחלטתה של השופטת דליה מארק - הורנצ'יק, ניטש סביב הוראת חוק ארכאית ומוזרה למדי בחוק זכות יוצרים שזכתה להתייחסות דלה מאד בפסיקה ובספרות. מדובר בחריג של חריג שהשתמר מנוסחו המקורי של החוק בן מאה השנים, בהתבסס על החוק האנגלי של אותה עת.
לטענת קופמן, הקנה לו החוק זכות למנוע את הפרסומים הנוספים בוואלה!. זכות זו לשיטתו היא זכות קניינית והפרתה צריכה לזכות אותו בפיצוי כספי. מנגד טענה בעלת האתר שכל שהחוק מאפשר לקופמן הוא למנוע את פרסום מאמריו מחוץ לעיתון של מעבידו, אך בזאת מסתכמת זכותו והיא לא יכולה להוות בסיס לתביעת פיצויים.
במסגרת בקשתו של קופמן לגילוי ספציפי של מאמריו שפורסמו בוואלה! דנה השופטת לגופו של עניין בעילת התביעה ודחתה אותה. זכותו של העיתונאי, כך נקבע, היא "זכות שלילית" במהותה שנועדה למנוע פעולה (הפרסום הנוסף של המאמרים), להבדיל מזכות "חיובית" לבצע פעולה. הזכות, המשיך בית המשפט וקבע, איננה זכות יוצרים והיא נעדרת מעמד של זכות קניינית, או מעין קניינית. כלומר, לעיתונאי השכיר אין זכויות במאמרים שכתב וכל שהוא יכול הוא למנוע את פרסום המאמרים מחוץ לעיתון של המעביד. ההחלטה נשענה, בין היתר, על עמדה דומה שהובעה במקרה קודם שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעניין הארץ נ' בגס.
למהותה של הזכות יש השפעה על מארג יחסי העבודה של עיתונאים שכירים עם מערכות העיתונים המעסיקים אותם. היא בעלת חשיבות גם לעיתונים ולגופי תוכן אחרים המבקשים להשתמש ולסחור במאמרים וכתבות.
מה אומר החוק?
כדי להבין את מהות הויכוח יש להידרש בקצרה למספר הוראות בחוק. חוק זכות יוצרים המוזכר לעיל מגן על מאמר כ"יצירה ספרותית" ומקנה למחבר את הבעלות בזכות היוצרים בו. לכלל הבעלות קיימים מספר יוצאים מן הכלל. אחד מהם היא מערכת יחסי העבודה. הזכויות ביצירות שיצר עובד במהלך עבודתו שייכות בהתאם לחוק למעביד ולא לעובד.
אלא שליוצא מן הכלל הזה יצר המחוקק (האנגלי) חריג נוסף הנוגע באופן מיוחד ובלעדי לעיתונאים שכירים. בלשונו המוזרה של החוק העתיק, רשאי עיתונאי שכיר למנוע פרסום מאמרים שכתב "שלא כחלק מעיתון, ממגאזין או ממכתב-עת כיוצא בזה". כלומר, על אף שזכויות היוצרים הן של המעביד, מקנה החוק לעיתונאי מעין "זכות ווטו" על פרסום המאמרים בכלי תקשורת אחרים. המחוקק לא קבע דבר מעבר לכך והותיר לבתי המשפט לקבוע באיזו זכות מדובר ואם הפרתה מזכה את בעליה בפיצוי. ההוראה איננה רלבנטית לעיתונאים עצמאיים ('פרילנסרים') שאינם מקיימים יחסי עובד מעביד עם מערכת העיתון. אלה שומרים בידיהם את הזכויות ביצירותיהם.
בית המשפט קבע כאמור שהזכות איננה זכות קניינית או מעין-קניינית והיא איננה מזכה בפיצוי כספי. נדמה שאפשר היה להכריע, או לפחות לנמק את ההכרעה באופן אחר.
ראשית, זכות הווטו מתייחסת לעיתון (כל עיתון) ולא לעיתון המסוים של המעביד. העיתונאי יכול למנוע פרסום בספרים, בטלוויזיה וכיו"ב, אך הוא אינו יכול למנוע פרסום בעיתונים, במגזינים ובכתבי עת אחרים, אפילו אם הם אינם בבעלות המעביד.
לכן שאלה מתבקשת שלא נשאלה במסגרת ההחלטה היתה אם אתר כדוגמת וואלה! יכול להיחשב כ"עיתון, מגאזין, או מכתב-עת כיוצא בזה". השאלה אם אתר הוא "עיתון" לצרכי החוק נדונה במספר פסקי דין בישראל, אך טרם הוכרעה סופית. נדמה שהקו המנחה הוא שאתר בדרך כלל לא ייחשב כעיתון, אלא אם הוא תמונת מראה של העיתון הפיסי ורשת האינטרנט משמשת כפלטפורמה להפצתו בלבד. שלושה פסקי דין ניתנו בבתי משפט שלום בשאלה זו. הראשון קבע שאתר האינטרנט גלובס הוא עוד דרך הפצה של העיתון והכללים החלים על עיתון בחוק איסור לשון הרע תקפים גם ביחס לאתר. שני פסקי הדין שבאו לאחריו שללו את קיטלוגם של האתרים כ"עיתונים" כיוון שהם לא היו בבואה מקוונת של כתבי עת בעולם הפיסי. אתר האינטרנט וואלה, על אף השתייכותו לקבוצת תקשורת, הוא אתר בעל חיות עצמאית משלו. ככזה הוא איננו צינור גרידא להעברת תכנים של עיתון פיסי ולכן זכות הווטו של קופמן, כנראה תקפה ביחס לפרסום בוואלה.
שנית, במקרים רבים בהם יתעורר הוויכוח סביב זכות הווטו, צו המניעה לא יהיה אפקטיבי כלל. טלו את הדוגמה הבאה: נניח שעיתונאי הודיע לבעל העיתון שהוא מפעיל את זכות הווטו שלו ביחס לכתבותיו. העיתון מחליט להתעלם מדרישתו ומפרסם את הכתבות בספר ובכתבות בטלוויזיה. מה יכול לעשות העיתונאי כנגד הפרת זכויותיו? בהתאם להחלטת בית המשפט - כנראה כלום! במקרים כאלה הפרסום כבר נעשה ולא ניתן להשיב את הגלגל אחורנית. צו מניעה לא יעזור כיוון שהוא יהיה בבחינת סגירת שערי האורווה לאחר שהסוסים כבר ברחו ממנה. יתרה מכך, החוק מאפשר למנוע פרסום, אך הוא איננו כולל (לפחות לא במפורש) את הזכות להפסיק את הפרסום לאחר שכבר נעשה. במקרים כאלה, כשאין אפשרות לקבל כתחליף פיצוי כספי, יצא העיתונאי וידיו על ראשו. כך, פרשנות המעניקה לעיתונאי אפשרות לקבל רק צו מניעה, מתמרצת את העיתון לפעול בשיטת "מצליח" שכן אין לו מה להפסיד מסירוב לכבד את זכותו של העיתונאי.
שלישית, גם "זכות שלילית" יכולה לזכות בפיצוי כספי. הדוגמה המובהקת ביותר היא זכות היוצרים עצמה! זכות זו בעיקרה היא זכות שלילית - כלומר "הזכות למנוע מאדם אחר לקחת לעצמו את פרי עמלו של היוצר". עמדה זו הובעה בפסיקה הישראלית וכן בכתבי מלומדים ידועי שם כקופינגר וסקון ג'יימס. דיני הקניין הרוחני - הענף המשפטי המכיל את דיני זכויות היוצרים, הוגדרו אף הם באופן כללי כדינים הבאים להגן על זכויות שליליות – על הזכות לעצור אחרים מלבצע פעולה ולא להגן על זכות חיובית לבצע פעולות.
זכות מעין חוזית
כידוע, הפרת זכות יוצרים מזכה בנסיבות המתאימות בפיצוי כספי בנוסף, או שלא בנוסף לצו מניעה. מהותה ה"שלילית" של זכות היוצרים איננה פוגעת בכך. לכן האופי השלילי ב"זכות הווטו" של העיתונאי השכיר איננו פוסל בהכרח אפשרות למתן פיצוי כספי בגין הפרתה.
משמעות הדברים היא שלעיתונאי שכיר הזכות למנוע פרסום מאמרים מפרי עטו בכלי תקשורת מלבד עיתונים וכיו"ב ושצו מניעה ללא אפשרות לפיצוי כנראה איננו מספק ועלול להפר את האיזון שקבע המחוקק בין העיתונאי לעיתון.
אך כדי לקבל פיצוי כספי יש לוודא שקיימת זכות המאפשרת בנסיבות המתאימות להעניק פיצוי בגין הפרתה. זכות קניינית היא זכות כזו, אולם בית המשפט קבע בצדק שזכות הווטו של העיתונאים איננה זכות קניינית, שכן היא איננה משנה את הכלל המעניק למעביד את זכות היוצרים (הזכות הקניינית). החוק לא העניק לרון קופמן כעיתונאי שכיר זכויות יוצרים בכתבותיו ולכן וואלה! צריך היה לקבל את רשות עיתון הארץ ולא את רשותו של קופמן לפרסומן.
יתר על כן, זכות קניינית היא זכות המתאפיינת בכך שהיא תקפה כלפי "כולי עלמא" (כל העולם). ספק רב אם זכות הווטו של העיתונאים היא זכות קניינית במובן זה, שכן מטבעה היא מתקיימת רק במערכת היחסים שבין העיתונאי לבעל העיתון.
קיימת אפשרות אחרת והיא לראות בזכות הווטו כמעין תניה הקבועה מכוח החוק בחוזה ההעסקה של העיתונאי ("תניה סטטוטורית"). את התניה הזו רשאים הצדדים לשנות או לבטל בהסכמה, אולם כל עוד היא נותרת בעינה היא משמשת כחלק מהחוזה שבין העיתונאי לעיתון. לפי התפיסה הזו תוצאת הפרת הזכות דומה לזו של הפרת חוזה. כך, במקרים המתאימים תיאכף התניה באמצעות צו המונע את הפרסום ובמקרים האחרים יקבל העיתונאי פיצוי כספי על הפרת זכותו המעין חוזית. בהתאם לפסיקה בישראל, היות שסעד האכיפה מועדף, יש לבחון תחילה כברירת מחדל אם צו המניעה יהיה יעיל בהתאם לנסיבות העניין. אם לא, ישקול בית המשפט להעניק פיצוי כספי בגין הפרת הזכות. כך ייווצר איזון ראוי המשתקף מתוך הוראת החוק.
מה צופן העתיד?
החוק האנגלי, שעל בסיסו נחקק חוק זכות יוצרים הישראלי, תוקן ועודכן באופן מרחיק לכת פעמיים. במהלך תיקונים אלה זנח המחוקק האנגלי את "זכות הווטו" של העיתונאים השכירים. נדמה כי הגיעה שעתה של הזכות הזו לעבור מן העולם גם בדין הישראלי, שכן אין בנמצא כל הצדקה נורמטיבית להעניק דווקא לעיתונאים זכות כזו שתוכנה והיקפה איננו ברור ושהיא חלה על בעלי מקצוע מסוג אחד ומסוים.
על רקע זה, אי אפשר שלא לתמוה על כך שמשרד המשפטים הישראלי בחר ליצור הסדר מוזר עוד יותר בהצעתו לחקיקת חוק יוצרים חדש המנציח את הבעיה במקום לפתור אותה. לפי ההצעה (סעיף 34(ב) ) זכות היוצרים במאמר של עיתונאי שכיר תתחלק בין בעל העיתון (פרסום בעיתונים ובכתבי עת) לבין העיתונאי (כל פרסום אחר). כלומר, בניגוד בהחלטה של מארק הורנצ'יק ובניגוד להוראות הקיימות ביחס לכל שכיר אחר, מבקש משרד המשפטים להשאיר בידי העיתונאי השכיר זכויות קנייניות. נדמה שגם להסדר מסוג זה אין כל הצדקה במציאות הנוכחית.