חברות התקליטים בארצות-הברית גיבשו אסטרטגיה חדשה במלחמתן נגד שירותי החלפת הקבצים, אשר לטענתן גורמים להם להפסדים גדולים (טענה השנויה כשלעצמה במחלוקת, אך קצרה היריעה מלהרחיב כאן). כעת בדעתן להגיש תביעות נגד יחידים המשתמשים בשירותי החלפת קבצים ומספקים כמויות גדולות של שירים למשתמשים אחרים. המחסום מפני תביעות כאלה מצוי בעובדה שלרב הן לא מצליחות להתחקות אחר פרטיהם האישים של אותם יחידים המפרים את זכויות היוצרים בשירים. לשם כך, הן מבקשות את עזרתם של ספקי שירותים המספקים לאותם יחידים גישה לאינטרנט.
לראשונה, ארגון חברות התקליטים האמריקאי (ה- RIAA) פנה בסוף חודש אוגוסט לבית משפט פדרלי בוושינגטון בבקשה להוציא צו שיורה לענקית התקשורת "וריזון" (Verizon), המספקת בין היתר גישה לאינטרנט מהיר, בדרישה למסור לו פרטים אישיים של מנוי החברה. לטענת חברות התקליטים מנוי החברה שפרטיו נתבקשו, סחר באופן בלתי חוקי בקבצי מוסיקה במסגרת שירות החלפת הקבצים קאזה, ואיחסן במחשבו האישי קבצים המפרים זכויות יוצרים. ה- RIAA הגיש את בקשתו לבית המשפט לאחר ש"וריזון" סירבה להיענות לצו בית משפט מחוזי שהוצא בחודש יולי האחרון ואשר הורה ל"וריזון" למסור ל- IRAA את פרטיו האישים של המנוי.
עד כה, הפנתה תעשיית הבידור האמריקאית את פעילותה כנגד חברות שניהלו את הפעילות המפירה, כדוגמת נאפסטר. היא נמנעה מתביעות כנגד יחידים בשל מגבלות שונות: ניהול הליך כנגד יחיד יקר (עלות למול תועלת), מימוש פסק הדין קשה (בד"כ יחידים אינם בעלי נכסים) ולרב מדובר בבני נוער שהאחריות הכלכלית למעשיהם מוטלת על כתפי ההורים. מעבר לכל דבר אחר, ניהול הליך של תאגיד ענק נגד יחיד, שהוא מלקוחותיו, הוא מעשה הרסני מבחינה ציבורית. למרות מגבלות אלה, מבקשות כעת חברות התקליטים לפעול גם כנגד יחידים המחליפים קבצים באופן בלתי חוקי ברשת האינטרנט. במקביל הודיע משרד המשפטים האמריקאי כי הוא מתארגן להגשת תביעות כנגד יחידים שסוחרים באופן פיראטי באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים בתכנים שונים.
פנית ארגון חברות התקליטים לוריזון התבססה על הוראות סעיף 512(h) ל- Digiral Millenium Act (DMCA) . הסעיף מאפשר לבעל זכות יוצרים לפנות לבית המשפט בבקשה להוציא לספק שירות הזמנה לדין (subpoena) הדורשת ממנו למסור לבעל זכות היוצרים מידע על מנוי של ספק השירות, גם מבלי להגיש תביעה בענין. הסעיף נחקק במטרה לאפשר לבעל זכות היוצרים לזהות את מי שהפרו את זכויותיו ברשת. אחרת, והוא משקף חשש שאם לא כן יתנגד בעל זכות היוצרים ליתן רשות לשימוש ביצירותיו ברשת האינטרנט, מפני שזהות המשתמשים מסוות לעיתים קרובות.
"וריזון" דחתה את בקשת חברות התקליטים. לטענתה, מסירת פרטיהם האישיים של מנויי החברה תפגע בפרטיות מליוני משתמשים ברשת האינטרנט, וכן באמון המנויים בחברה. בנוסף, הדבר כרוך בהוצאות ובעלויות כלכליות שיוטלו על ספקי הגישה : על מנת לזהות מידע על מנוי אחד דרושות בממוצע בין 15-25 דקות. לאיתור מליון מנויים של קאזה דרושים משאבים רבים וזמן רב. מסיבה זו ה- DMCA כולל הגנות רבות לספקי הגישה ולא מחייב אותם לנטר את פעילות המנויים ברשת האינטרנט או לחפש הפרות של זכויות יוצרים. ספק הגישה, גורסת החברה, לא יכול ולא ראוי שיהיה אחראי לתוכן המופץ ברשת.
עוד טענה "וריזון" כי הקבצים המפרים נשוא הבקשה לא אוחסנו על שרתי המחשב של החברה, כי אם בכונן הקשיח של המנוי הפר. "וריזון" לא היתה מעורבת בפעילות המפרה אלא שימשה צינור פאסיבי בלבד להעברת התכנים המפרים ועל כן הוראות סעיף 512 (h) לא חלות במקרה זה. אין זה ראוי שספק האינטרנט יהיה אחראי לפעולות שבוצעו על ידי המשתמש עצמו.
מסירת המידע תפגע בזכות לביטוי אנונימי של מנוי החברה המעוגן בחוקה, אומרת וריזון בפנייתה. טענה זו הועלתה בפני בית המשפט גם על ידי קבוצות להגנת פרטיות, ארגוני צרכנים וכן חברות ספקיות גישה נוספות, אשר הגישו לבית המשפט תצהיר התומך בעמדת "וריזון". לטענתן, הוראות סעיף 512 ל - DMCA בלתי חוקתיות מאחר והן עומדות בניגוד לעיקרון החוקתי של אנונמיות ברשת האינטרנט. כמו כן אם בית המשפט יאפשר ל- IRAA לקבל את פרטי המנוי תפגע בפרטיות הגולשים ברשת למרות שיש להם צפיות לגיטימית שספק הגישה לא יחשוף את פרטיהם. חברות התקליטים, הם טוענים לבסוף, מבקשות להטיל את המעמסה לאכוף את זכויות היוצרים על ספקי הגישה, שאין להם כל קשר חוץ מאשר לספק חיבור לאינטרנט.
לטענת RIAA "וריזון" היא ספק שירות, כמשמעו בחוק, גם הם אינה מאחסנת בשרתיה את הקבצים המפרים. סעיפי החוק, המגבילים את אחריות ספק הגישה לפעילות מפירה ברשת האינטרנט )המכונים Safe harbor provisions) אינם חלים על וריזון במקרה דנן. הגנות "חוף המבטחים" מתייחסות לאחריותה של "וריזון" להפרת זכויות יוצרים ולא קשורות למחויבותה להיענות לצו בית המשפט. אמנם בית המשפט מכיר בחופש הביטוי האנונימי בנסיבות מסוימות, אך במקרה זה לא מדובר בביטוי אנונימי. החלפת קבצים היא גניבה כאשר נעשה שימוש ביצירות מוגנות ללא רשות. אין כל זכות חוקתית לבצע גניבה אנונימית של זכות יוצרים. ביחס לטענה כי תפגע הפרטיות של המנויים טוענת ה- IRAA על-יסוד פסיקה מן העבר, שאין צפייה לגיטימית לפרטיות מצד מנויים המוסרים מידע לספק הגישה שלהם, בעיקר כאשר המנוי מפיץ את קבצים המפרים לכל המשתמשים ברשת. כראיה לכך מסתמך IRAA, על תנאי השירות של "וריזון" האוסרים במפורש על הצרכנים לנהל פעילות מפירה ברשת.
הכרעת בית המשפט בבקשה תקבע מהו הנטל שיוטל על ספקי גישה בקשר לאיתור זהותו של מנויים המפרים זכויות יוצרים ברשת האינטרנט, ועשויה לקבוע גם כללים ביחס לפרטיות המשתמשים. הדיון בתיק אינו מתמקד באחריות ספק הגישה לפעילות המפרה עצמה, על אף ניסיונות "וריזון" להסית את הדיון גם לסוגיה זו במטרה למנוע הטלת אחריות עליה. לפסיקה הצפויה יכולות להיות השלכות משמעותיות על יחסי בעלי זכויות יוצרים וספקי שירותים, מחד גיסא, ועל הצפיה לאנונימיות במרחב המקוון, מאידך גיסא.