הכל החל בידיעה שפרסמה הרודס ב – 31.3.2002, הנושאת את הכותרת: "Al Fayed reveals plan to float Harrods" (משמעות "float" היא להציף אך גם להציע מניות לציבור). בידיעה נאמר כי פרטים נוספים יפורסמו באתר האינטרנט האישי של מוחמד אל פאיד (www.alfayed.com). מי שביקש לדעת יותר על תוכניותיה של הרודס הופנה למר loof lipra (April Fool במהופך). ב – 1.4.2002 פורסמה באתר האינטרנט של אל פאיד הודעה, לפיה הרודס מתכוונת לבנות סניף נוסף של החנות על גבי אוניה, שתעגון על גדות התמזה בלונדון.

הוול סטריט ג'ורנל שבבעלות חברת דאו ג'ונס, מיהרו לפרסם כתבה מייד לאחר קריאת הידיעה הראשונה. הכתבה פורסמה הן בגירסה המודפסת של העיתון והן בשירות המנויים האינטרנטי שלו. בכתבה נמסר שאל פאיד עומד למסור פרטים לגבי תוכניותיו להציע את מניות הרודס לציבור. בדיעבד התברר לעיתון כי הידיעה נועדה להסב את תשומת לב הגולשים לאתר החדש של אל פאיד וכי להרודס לא היו כוונות להציע את מניותיה לציבור. העיתון פרסם ידיעה מתקנת ביום למחרת וב – 5.4.2002 פרסם כתבה נוספת שנשאה את הכותרת "The Enron of Britain?". בכתבה פורטה מתיחת האחד באפריל של הרודס ו"נרמז" שיש להטיל ספק במהימנות החברה, באמיתות פרסומיה ובחוקיות של המתיחה עצמה.

הכתבה האחרונה מחקה את החיוך מעל פני אל פאיד ואנשי הרודס. לטענתם גרמה הכתבה לנזק חמור למוניטין החברה, שהרי כותרתה יצרה זיקה בינה לבין אנרון - החברה ששמה נקשר בדיווחים ורישומים כוזבים. הרודס דרשה במכתב מעורכי דינה לפרסם תיקון והתנצלות וכן פיצוי הולם עבור העוול שנגרם לה. דאו ג'ונס ענתה כי מדובר בכתבה הומוריסטית וכי לא היתה לה כל כוונה להוציא את דיבתה של הרודס. במכתב נוסף התריעה הרודס על כוונתה להגיש תביעה באנגליה בעילת לשון הרע. דאו ג'ונס הגיבה הפעם בעתירה לבית המשפט הפדרלי בניו יורק בבקשה לצו הצהרתי שימנע מהרודס את הגשת התביעה באנגליה – תביעה שהוגשה בסופו של דבר חמישה ימים לאחר מכן.

דאו ג'ונס טענה כי הכתבה הכילה את דיעותיו של הכותב, המבוססות על עובדות אמת. עוד טענה כי בית משפט בארה"ב היה מגן על זכותה החוקתית לביטוי חופשי, שעה שהדין הבריטי צפוי שלא להעניק הגנה כזו, וכי החברה צפויה להליך יקר וטורדני נגדה. לכן על בית המשפט למנוע למפרע את פגיעת בית המשפט האנגלי בזכויותיה.

בתמיכה לעתירתה, ציטטה דאו ג'ונס, בין היתר, את החלטת בית המשפט הפדרלי בדרום קליפורניה, בעניין חברת Yahoo! והליגה הצרפתית נגד השמצה ואנטישמיות. יאהו עתרה לצו שימנע אכיפת פסק דין של בית משפט צרפתי שאסר עליה להציג למכירה מזכרות נאציות באתר המכירות הפומביות שלה. בית המשפט נענה לבקשת יאהו. בהחלטתו קבע כי אין לאכוף פסק דין זר הסותר את הזכות החוקתית לביטוי חופשי, כשהביטוי מתרחש בו זמנית (באמצעות האינטרנט) גם בתוך גבולות ארה"ב.

בית המשפט בניו יורק דחה את עתירתה של דאו ג'ונס בהסתמך על שלושה עקרונות:

ראשית, צו הצהרתי ניתן בהתקיים סכסוך ממשי ואין להסתפק בחשש מופשט והיפוטתי. בית המשפט האנגלי טרם אמר את דברו ולא נתבקשה עדיין אכיפת החלטתו בארה"ב. התביעה, פסק בית המשפט, אינה אלא "מגדל ערטילאי של השערות, האסופות כבניין קלפים על גבי הנחות, הנערמות על גבי ספקולאציות, המבוססות כולן על ניחושים ואפשרויות". להבדיל, בעניין יאהו התבקשה אכיפתו של פסק דין זר ובו פירוט מסגרת הזמן ליישומו והעונשים על אי ציות לו.

שנית, בית המשפט איננו מתערב כשמדובר בחשש בלבד לפגיעה בזכות, להבדיל מפגיעה ממשית או מאיום מוחשי לפגיעה בה. בשונה מדאו ג'ונס, יאהו הושפעה ישירות מפסק הדין הצרפתי, שכן היא נדרשה לערוך שינויים בפעילותה העסקית ובתוכן הביטויים שלה בתחומי ארה"ב.

שלישית, יש להתחשב בכללי הנימוס הבינלאומי והכיבוד ההדדי של סמכויות בתי משפט. מדינות רבות אינן מעניקות הגנה רחבה לזכויות הפרט כפי שמעניקה החוקה בארה"ב, אך אין בכך די להקנות לבית המשפט סמכות שיפוט כלל עולמית. מפתה ככל שתהיה המחשבה על עוצמה שיפוטית כה רבה, על בית המשפט לנקוט בגישה צנועה הרבה יותר מזו המוצעת על ידי דאו ג'ונס. אמנם ניתן לאכוף על צד להימנע מהתדיינות בפני פורום זר, אך זהו סעד נדיר, שנועד בדרך כלל למנוע פתיחת הליך מקביל ועקיפה בחוסר תום לב של סמכות בית המשפט המקומי. יתר על כן, אין בסעד מסוג זה פגיעה ישירה בסמכות הריבונית של בית המשפט הזר, כפי שמבוקש על ידי דאו ג'ונס.

הנימוס הבינלאומי תם כשנדרשת אכיפת פסק דין זר הפוגע בתקנת הציבור, בתחושת הצדק או באינטרסים חיוניים. לכן, בשונה מהמקרה דנן, נענה בית המשפט לבקשת יאהו, מבלי שהיתה בכך פגיעה בסמכות הריבונית של בית משפט הצרפתי.

עקרונות דומים קיימים גם בדין הישראלי. בעניין פריסקל נ' אורנשטיין (ע"א 714/96) קבע בית המשפט העליון כי לבית המשפט סמכות לתת נגד מתדיין צו חוסם, שימנע ממנו להגיש תביעה במדינה אחרת. הצו ניתן מכח הסמכות הכללית בסעיף 75 לחוק בתי המשפט וכן מכח סמכותו הטבועה של בית המשפט. בנוסף, סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח – 1958, מתנה אכיפה של פסק דין זר בכך שתכנו איננו סותר את תקנת הציבור. בעניין אשכר נ' היימס (ע"א 1137/93) קבע בית המשפט העליון כי עניינה של תקנת הציבור "... בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שנראה לדחות מפניהם פסקי-חוץ מחייבים".