מכשול בפני עיוור

אולי יעניין אותך גם

מהי זכותם של אנשים בעלי מוגבלויות להשתמש באתרי אינטרנט? האם אתר אינטרנט הוא "מקום" הכפוף לחוקים שמחייבים מתן גישה לבניינים ואתרים פיסיים? שאלות אלה נדונו לאחרונה בארצות-הברית (Access Now, Inc v. Southwest Airlines, Co., פסק-דין מ- 18 באוקטובר 2002 של בית משפט פדראלי במחוז הדרומי, פלורידה). תשובתה של הערכאה האמריקנית - שלילית. על-פי החוק בארצות-הברית, אתר אינטרנט אינו "מקום" ולפיכך אינו כפוף לחובת הנגישות לבניינים. בישראל יש חוקים ספורים המתייחסים לסוגיית הנגישות ובראשם חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1988. הואיל ואין בהם מענה ישיר לשאלה, תלויה ועומדת בכנסת הצעת חוק המיועדת לעגן את הזכות לנגישות לשירותי תקשורת אלקטרוניים, ובהם האינטרנט.

בשנת 1990 חוקק הקונגרס האמריקאי את ADA, American with Disabilities Act. הוא עשה כן לאחר שמצא שכמעט 43 מיליון אמריקאים סובלים ממוגבלות פיסית או נפשית מסוג כלשהו. בין השאר נועד החוק לספק "מנדט ברור וממצה למיגורה של הפליה נגד יחידים בעלי מוגבלויות" וכן "אמות-מידה ברורות, חזקות, עקביות ואכיפות המתייחסות ליחידים עם מוגבלויות". אלא שבמועד חקיקתו, כאמור - תחילת העשור האחרון של האלף הקודם, השימוש באינטרנט טרם רווח והחוק אינו מתייחס לרשת במישרין.

בחלוף השנים פותחו טכנולוגיות אחדות כדי להקל את הגישה לאתרי אינטרנט לנכים, ללקויי ראיה ולבעלי מוגבלויות. בין הטכנולוגיות יש הממירות טקסט לדיבור מסונתז, אחרות המאפשרות ניווט באתרים באמצעות קול ועוד. הטכנולוגיות הללו שונות זו מזו ויישומן אינו מחויב על-פי דין. אתרים רבים אינם תואמים אפוא לדרישותיהם של בעלי-מוגבלויות. בהתחשב במספרם העצום, פירוש הדבר שחלק ניכר מן האזרחים אינם יכולים להשתתף באופן עצמאי ומלא בעידן המידע.

Southwest היא אחת מחברות התעופה הגדולות בארצות-הברית. כ- 45% מהכנסותיה, יותר מ- 500 מיליון דולר ברבעון הראשון של 2002 בלבד, היא מפיקה מהזמנות המתקבלות באתר האינטרנט שלה shoutwest.com. למרות הצלחה זו, התובעת טענה שהטכנולוגיה שיישמה חברת התעופה באתר האינטרנט שלה אינה מאפשרת גישה ללקויי-ראיה. לשיטתה, היות שאתר אינטרנט הוא "מקום דיור ציבורי" (place of public accommodation), ה- ADA מחייב שתינתן אליו גישה לבעלי מוגבלויות.

כדי לפרש "מקום לדיור ציבורי" מהו, פנה בית המשפט הפדראלי ללשונו הפשוטה והבלתי-משתמעת לשני פנים של החוק. "מקום לדיור ציבורי" כולל שורה ארוכה של מוסדות ובניינים כדוגמת מלונות, פונדקים, מסעדות, בתי קולנוע ותיאטראות, מכבסות, מוזיאונים ועוד. "כדי לבוא בגדר ה- ADA בניסוחו הנוכחי, דיור ציבורי חייב להיות מבנה פיסי ומוחשי", קבע בית המשפט. "הרחבת ה- ADA כך שיכסה חללים וירטואלים, תיצור זכויות חדשות בלא אמות-מידה מוגדות היטב". כך נדחו גם טענות התובעים שביקשו לראות באתר מקום של "תערוכה", "תצוגה" ו"מוסד מכירות" הכפוף להוראות החוק: תיאורים אלה צמודים בחוק למקומות מוגדרים, שאף הם פיסיים בלבד.

התובעים תלו יהוום בפסיקה שעסקה בזכות להשתתף בתוכנית הטלוויזיה "מי רוצה להיות מיליונר". בחירת המשתתפים בתוכנית נעשתה על-ידי מנגנון המחייב חיוג מהיר. נטען שהמנגנון מפלה לרעה בעלי מוגבלויות ומפחית את סיכוייהם להשתתף במשחק. בית המשפט לערעורים קיבל את הטענה וקבע, שההפליה לא צריכה להתרחש באתר עצמו (במקרה זה - אולפן הצילומים) וכי התובעים הוכיחו קירבה בין השירות הטלפוני לבין "מקום של דיור ציבורי", הוא האולפן. אלא שכעת, בענין Access, סרב בית המשפט לאמץ את הפסיקה: "היות שאתר האינטרנט southwest.com אינו קיים במקום גיאוגרפי מסוים, התובעים אינם יכולים להראות שהוא פוגע בגישתם לחלל פיסי מסוים כדוגמת דורכן מסוים למכירת כרטיסים או סוכנות נסיעות", קבע.

גישת בית המשפט בעניין Access מנוגדת בעליל לגישתם של בתי משפט בישראל. בעוד הוא מתמקד בלשון החוק הפשוטה, פונים אלה למטרת החקיקה כאמצעי פרשני ראשון במעלה. הוראות אחדות מצויות בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (סעיפים 158ב. ו- 158ג. לחוק). עם זאת הן מתייחסות בעליל לבנינים פיסיים. בשנת 1998 התקבל בישראל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הצהרותיו נאות הן: "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות" (סעיף 1 לחוק) וגם "חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו" (סעיף 2). המבקש לטעון כי החוק מחייב אתרי אינטרנט להתאים עצמם לגישת בעלי מוגבלות יתמוך את יתדותיו בפרק השלישי לחוק ("עקרונות כלליים"). בפרט, יפנה לסעיף 6 הקובע כי מימוש זכויות ומתן שירותים לאדם עם מוגבלות ייעשו "במסגרת שירותים הניתנים והמיועדים לכלל הציבור" ולגבי זכויות שירותים הניתנים על ידי גוף ציבורי גם "באיכות נאותה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגוריו של האדם, והכל במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות הגוף הציבורי". והנה, על אף שהתקבל שנים אחדות לאחר שהשימוש באינטרנט היה לעובדה מוגמרת, ספק אם ניתן לגזור מלשון החוק חיוב פעיל של אתרי אינטרנט פרטיים לספק מידע לבעלי מוגבלויות ולהתאים עצמם לצרכיהם.

כדי להשלים את החסר מתבררת בכנסת הצעת לתיקון חוק השוויון, המבקשת גם לעגן את זכותם של בעלי מוגבלות לגישה למידע ולתקשורת. ההצעה התקבלה בקריאה ראשונה ועתה מגבשים את נוסחה לקריאות שניה ושלישית. בין היתר קובעת ההצעה את הזכות לגישה לשירותי תקשורת אלקטרוניים ובהם האינטרנט, וכן את חובתם של מפעילי וספקי השירותים להסדיר את התאמתם לאנשים עם מוגבלות כל עוד אין בכך נטל כבד מדי. "הקריטריונים לבחינת השאלה אם מדובר בנטל כבד מדי כוללים את סוג השירות, היקף הפעילות, טיב ההתאמה ועלותה", מספר אתר האינטרנט nagish.org.il. שר התקשורת, בהתייעצות עם נציבות השוויון ועם ארגונים העוסקים בקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, יקבע כללים בדבר ההתאמות הנדרשות. הצעת החוק מונה שורה של אמצעי אכיפה בתחום הנגישות, הכוללים צווים מנהליים, זכות תביעה אזרחית, ובמקרים מסוימים אף הגדרת ההפליה כעבירה פלילית.

Nagish.org.il הוא אתר של פרוייקט המנוהל בידי מספר גופים בישראל ונועד להגביר את יכולת השימוש של אנשים בעלי מוגבלויות באינטרנט (מוגבלויות בראיה, בשמיעה, מוגבלויות מוטוריות או קוגניטיביות). האתר חשוב ומועיל. לכן מצער ומקומם להיווכח שאפשר לגשת אליו רק באמצעות דפדפן אקספלורר על מערכת ההפעלה "חלונות". דפדפני לינוקס – ואפילו הדפדפן מוזילה על גבי "חלונות" – אינם מצליחים לראות בו דבר. אם זוהי הנגישות שמציעים חסידי הנגישות בישראל, עוד ארוכה הדרך שיש לעשות.