נתונים של תאגיד, המצויים במערכת מחשב, מוגנים לפי הוראת סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 וגם אם נמסרו בהסכמה למערכות המחשב של צד שלישי, אין פירושו של דבר שהמקבל יכול להשתמש בהם אם לא היו מיועדים לשימושו. כך קבע בשבוע שעבר השופט יהודה זפט מבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 2324/01 בש"א 1614/02 מולטילוק בע"מ נגד רב בריח השקעות בע"מ ואח'). זוהי החלטה יוצאת דופן ותקדימית, המרחיבה את תחולת חוק הגנת הפרטיות גם על תאגידים ופורשת את ההגנה שמקנה החוק ל"כתב" גם לנתוני מחשב.
המבקשת, מולטילוק, והמשיבה, רב-בריח, מנהלות ביניהן התכתשות משפטית בערכאות. במסגרת זו הגישה רב-בריח שורה של מסמכים, שצורפו כנספחים לאחד מתצהיריה. המבקשת טענה שהמסמכים הופקדו על ידי המשיבים תוך פגיעה בפרטיותה ולפיכך הם פסולים לשמש כראיה. וזאת לדעת: הדוקטרינה של "פירות העץ המורעל", הפוסלת ראיות שהושגו שלא כדין, אמנם לא נקלטה ככזו במשפט הישראלי, אבל חוק הגנת הפרטיות דווקא מיישם אותה בקובעו בסעיף 32 כדלקמן: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה". הוראת-חוק אחרת המיישמת עקרון דומה מצויה, אגב, גם בסעיף 13(א) לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979, המורה כי דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט, אלא בעבירות לפי חוק זה או אם הוכשרו כאמור באותו סעיף.
על-פי החלטת בית המשפט בתל-אביב, עד לתחילת מאי 2001 היתה לצדדים מערכת מחשוב אחת, הכוללת בסיס נתונים משותף. באותו מועד שוכפל המאגר, שכלל את נתוני שתי החברות, לשני שרתי מחשב. מכאן ואילך החזיק כל צד בכל הנתונים של החברות שנצברו עד מאי 2001. לטענת רב-בריח, העובדה שהנתונים הכלולים במסמכים שפסילתם נתבקשה נמצאו במערכות המחשב שלה, מהווים אישור לשימוש בהם ולכן אין יסוד לטענה כי הגשתם מהווה פגיעה בפרטיות.
השופט זפט דחה את הטענה: "המבקשת הראתה כי פעלה להפריד את המערכות ולמנוע את נגישות המידע הקשור בה מהמשיבים. אין בעובדה שנתוני המבקשת נותרו בבסיס הנתונים של שרתי המשיבים כשלעצמה כדי ללמד על מתן אישור למשיבים לעשות שימוש במסמכים של המבקשת". ועוד - "אין להעלות על הדעת שהמבקשת הסכימה כי מסמכיה יהיו חשופים לעיני המשיבים שלהם אינטרס עסקי שונה משלה. בוודאי לא הסכימה כי המשיבים יעשו שימוש במסמכים אלה נגדה. משמדובר בחברות נפרדות שלכל אחת מהן אינטרס עסקי משלה שימוש בנתונים השייכים למבקשת מבלי לקבל את הסכמתה במיוחד בנסיבות בהן גילתה דעתה כי היא פועלת למנוע שימוש כזה מהווה חוסר תום לב ופגיעה בפרטיות".
כן נדחתה טענת רב בריח כי השימוש במסמכים מוגן מכוח סעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות ("הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע"). קבלת טענה כזו תאיין את האיסור הקבוע בסעיף 32 להגיש כראיות מסמכים שהופקו אגב פגיעה בפרטיות. "כך גם לענין ההגנה לפי סעיף 18(3) לחוק ("בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב" - ח.ר.). מול האינטרס שאינו וודאי להגיע לאמת... גובר האינטרס הוודאי של ההגנה על הפרטיות הגלום בחוק הגנת הפרטיות ובערכים הבסיסיים של השיטה המשפטית בישראל". משכך, פסל בית המשפט את המסמכים והשית על המשיבים את הוצאות הבקשה בסך של 10,000 ₪.
כאמור, החלטת השופט זפט היא יוצאת דופן. סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות מורה, שלענין סעיף 2 (הוא הסעיף המפרט מהם המעשים המהווים פגיעה בפרטיות) לא ייחשב תאגיד לאדם. לכאורה, צריכה היתה הוראה זו לשלול את תחולת סעיף 2(5) על חברות. אלא שסעיף זה אינו משתמש כלל במילה "אדם". זו לשונו: "פגיעה בפרטיות היא... העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו". יש לשים לב כי מחוק הגנת הפרטיות נעדרת הוראה כללית הקובעת כי לא יחול על תאגיד. עד כה מקובל היה לסבור, שעסקים וחברות מאוגדות צריכים למצוא את מבוקשם בהוראות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, המגן בסעיף 6 על הסוד המסחרי.
המונח: "פרטיות" אינו מוגדר כשלעצמו בחוק הישראלי. "פרטיות" נחשבת בספרות המשפטית לזכותו של אדם "להיעזב במנוחה" או להיות חופשי מחדירת זרים לנושאים בעלי אופי אישי. בבג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים ואח', פ"ד מח (2) 456, 470, הגדיר המשנה לנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק את הזכות לפרטיות כדלקמן: "הזכות לפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין ה'אני' לבין החברה. היא משרטטת מתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת...". ספק אם תפיסה מעין זו מתאימה להגן על תאגיד, אבל, כאמור, לשונה המדויקת של הוראת סעיף 2(5) אינה שוללת את תחולתה על חברות.
זאת ועוד: בחוק עוולות מסחריות אין הוראה כדוגמת סעיף 32 הפוסלת ראיות שהושגו אגב פגיעה בסוד מסחרי. לכל היותר נקבע בו כי בית המשפט רשאי לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי. כך ותו לא. הפרשנות החדשנית לחוק הגנת הפרטיות אפשרה למולטילוק לפסול מניה וביה את המסמכים שהגישה רב-בריח לבית המשפט.
את המבקשת, מולטילוק, ייצג עו"ד ירון פירדי ממשרד עו"ד ויינרוט. את המשיבים מייצג משרד עו"ד יוסי שגב.