השבוע אימצה גבון, המדינה ה- 30, את אמנת הארגון העולמי לקנין רוחני (WIPO) משנת 1996 בנושא זכויות יוצרים, המיועדת להתאים את דיני זכויות היוצרים לעידן הדיגיטלי. עתה תיכנס האמנה לתוקפה בתום שלושה חודשים, דהיינו ב- 6 במרץ 2002. בין המדינות החתומות על האמנה גם ישראל, אבל ישראל לא אישררה את האמנה. כך נותרת ישראל בין המדינות המערביות הבודדות, שאינן מתמודדות די הצורך עם הכורח להתאים את דיני הקניין הרוחני להתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות של עידן המידע.

תזכיר חוק זכות יוצרים החדש נמצא בטיפול משרד המשפטים מאז 1999 בלא התקדמות ניכרת לעין, וממילא אינו כולל הוראות המיועדות במובהק להתאים את הדינים לרשתות תקשורת מקוונות, כדוגמת האינטרנט. משרד המשפטים אינו רוצה להכניס שינויים בתזכיר החוק, כדי שלא לעכבו עוד יותר. לעת עתה נגזר, איפוא, על ישראל להוסיף ולהתמודד עם סוגיות חדשניות בתחום דיני הקניין הרוחני בעיקר בעזרת חוק זכות יוצרים משנת 1911. אפילו קוריאה, לדוגמה, חוקקה לאחרונה חוק האוסר על העתקה מקוונת של יצירות מוגנות ומשית קנסות ועונשים על המפרים את הוראותיו. וישראל בשלה.

משכך, לא נותר אלא לסקור בקצרה כמה מהוראות האמנה שאושררה השבוע, לזכור שישראל היא צד לה - ולצפות למועד שבו יתנער המחוקק משתיקתו.

השפעה עמוקה

אמנת WIPO היא הסכם בין המדינות שחתמו על אמנת ברן להגנה על יצירות ספרותיות ואמנותיות. שורשיה של אמנת ברן בשנת 1896. היא תוקנה לאחרונה בפריס ב- 1971. המבוא לאמנה החדשה אינו מותיר מקום לספק מהן מטרותיה: הוא מכיר בצורך להציג כללים בינלאומיים חדשים, ולהבהיר את פרשנותם הנאותה של כללים קיימים, במטרה ליתן פתרונות מספקים לשאלות, שמעוררות התפתחויות חדשות בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והטכנולוגיה; הוא מדבר בהשפעתם העמוקה של התפתחויות אלה ושל התלכדות ערוצי המידע והתקשורת על השימושים ביצירות אמנותיות וספרותיות, והוא משקף את הצורך לאזן בין זכותם של מחברים לבין האינטרס הציבורי הרחב, ובפרט החינוך, המחקר והגישה למידע.

האמנה שורה של הוראות המנוסחות בקצרה -

• ליוצרים יש זכות בלעדית להעביר לציבור את יצירותיהם, באמצעות כבל או אלחוט, לרבות בדרך של העמדת היצירה לרשות הציבור באופן שניתן לגשת אליה ממקום ובזמן שיקבע כל המעוניין בכך. זוהי זכות חשובה וחדשנית, הממזגת בתוכה העתקה והפצה כאחת. בעולם המקוון, העתקה מאבדת ממשמעותה בעולם הפיסי. שוב אין היא כרוכה ביצירת אלפי עותקים של היצירה המקורית ובהפצתם לרבים תוך הקדשת משאבים כספיים גבוהים. ברשתות כדוגמת האינטרנט די בכך שאדם יוצר עותק בודד מיצירה, כדי לפגוע אנושות בבעל זכות היוצרים מכל אחת מהסיבות הבאות - עותק דיגיטלי הוא בעל איכות זהה למקור (להבדיל מעותק אנלוגי שבו האיכות נפגעת. השוו לדוגמה את איכותו המעולה של סרט בפורמט DVD לזו של סרט על גבי קלטת וידאו); די בכך שהעותק יועמד לרשות הרבים, באתר אינטרנט אחד או במחשבו של משתמש בתוכנה לשיתוף בקבצים, כדוגמת נאפסטר ושיבוטיה, כדי לגרום לכך שכל אדם ברחבי תבל יוכל לגשת אל העותק הזה, ו'להוריד' אותו אל המחשב שלו. הווה אומר, עותק אחד בלבד מוליך ליצירת אין ספור עותקים חדשים. בסביבה כזו עובר הדגש מהעתקה - שעליה מגינות זכויות היוצרים המסורתיות - להעברה לציבור. החוק הישראלי הקיים חף מהתייחסות לכך. תזכיר חוק זכות יוצרים שגובש בשנת 1999 מתייחס אמנם להעברה לציבור ומונה אותה בין זכויותיו הייחודיות של היוצר, אך מגביל את הזכות, משום מה, להעברה לציבור באמצעות כבל (הוראה שאינה מתאימה, בעליל, לעידן הטלוויזיה הלווינית או האינטרנט האלחוטי). בכל מקרה, התזכיר, לעת עתה, טרם עלה על "ניר כחול" והגיע אל שולחנה של הכנסת. קיבועה של הזכות להעביר לציבור כזכות בלעדית של היוצר הוא נושא מהותי הטעון תיקון דחוף בדין.

ספקי גישה

• הבהרה משמעותית מצויה בהעברת שוליים לאמנת WIPO: מובן לצדדים שאספקת מתקנים פיסיים כדי לאפשר תקשורת אינה מהווה כשלעצמה העברה לציבור כמשמעה באמנה. במלים אחרות, ספק שירות גישה לאינטרנט, לדוגמה, לא ייחשב כמפר את זכותו הבלעדית של היוצר רק מפני שהוא מאפשר ללקוחותיו לגשת לרשתות מקוונות שהיצירה מצויה בהן.
• האמנה קובעת הגבלות איסור על פיצוח ועקיפת אמצעים טכנולוגיים שנועדו להגביל פעולות בלתי-מורשות ביצירה ועל הסרת מידע אלקטרוני בדבר זכויות ביצירה ועל הפצת יצירה בידיעה שהוסר ממנה מידע אלקטרוני בדבר הזכויות בה. סיפור מעניין מסתתר מאחורי הוראות אלה: שתיהן גירסה מרוככת של הוראות שקידם במרץ מי שהיה באותה עת רשם זכויות היוצרים בארצות-הברית. הוא עשה כן כדי להתגבר על מכשולים פנימיים בחקיקה האמריקנית, שנועדה להתאים את דיני זכויות יוצרים לעידן הדיגיטלי. ולאחר שמבוקשו עלה בידה, גם אם באופן חלקי, אימץ הקונגרס ב- 1998 את חוק זכויות יוצרים של המילניום הדיגיטלי (DMCA). תכליתו המוצהרת הייתה להתאים את דיני ארצות-הברית..... נכון, להוראות האמנה. מאז ועד עתה, שתי הוראות אלה, ובפרט ההוראה האוסרת על עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים, עומדות במרכזה של מחלוקת נוקבת בין תעשיית זכויות היוצרים האמריקנית (חברות התוכנה והסרטים, באופן מובהק) לבין האקדמיה המשפטית ויחידים (ראה: "משפט באינטרנט" מהשבוע שעבר וכן מזה שלפניו על פיצוח ה- DVD).

לא הכל שחור

ההגינות מחייבת לציין שבכמה הוראות מתאים הדין הישראלי כבר עתה להוראות האמנה החדשה -

• האמנה קובעת, כי זכות היוצרים חלה על צורת הבעה (עקרון-יסוד בפסיקה הישראלית) אך לא על רעיון, תהליך, שיטה או קונספט מתמטי ככאלה. הוראה מקבילה עוגנה בתש"ם בסעיף 7 לפקודת זכות יוצרים, 1924.
• תוכנות מחשב מוגנות באמנה כיצירה ספרותית, כמשמעה בסעיף 2 לאמנת ברן להגנה על יצירות ספרותיות ואמנותיות - וזאת בכל אופן שבו התוכנה מובעת (הווה אומר, בקוד-מקור או קוד-יעד). בישראל תוקנה פקודת זכות יוצרים 1924 כבר לפני שנים אחדות, כשהוסף בה סעיף 2א': "לענין זכות יוצרים, דין תוכנה של מחשב כדין יצירה ספרותית כמשמעותה בחוק זכות יוצרים 1911. פקודה זו, "תוכנה של מחשב" - בין שהיא תכנית מקור ובין שהיא קוד יעד".
• לקטים של נתונים (compilation of data) וכן גם "חומר אחר", כלשון האמנה, אשר בהתחשב בצורת בחירתם או ארגונים מהווים יצירה, מוגנים ככאלה. הגנה זו אינה חלה על הנתונים או החומר עצמו ואינה פוגעת בהגנת זכויות יוצרים על מרכיבי הלקט. פקודת זכות יוצרים, 1924 קובעת כי עובדה או נתון כשהם בלבדם אינם מוגנים (להבדיל מדרך הבעתם המוגנת - ח.ר.), וחוק זכות יוצרים 1911 מכיר בליקוטים כיצירה ספרותית מוגנת (סעיף 35 לחוק).
• מחברים של תוכנות מחשב, סרטים והקלטות נהנים מהזכות הבלעדית להתיר השכרה מסחרית לציבור של היצירה המקורית או העתקים ממנה. הוראה זו אינה חלה על תוכנת מחשב, במקום שהתוכנה עצמה אינה נשוא השכירות וכן אינה חלה על סרטים, אלא אם כן השכרה מסחרית כזו מובילה להעתקה מאסיבית של היצירה באופן הפוגע מהותית בזכות הבלעדית לשעתוקה. הזכות הבלעדית להשכיר תוכנות מחשב ויצירות אחרות הוכרה גם היא בישראל בסעיפים 13ו' ו- 13ו'1 לפקודה.