Spam היא מילת גנאי באינטרנט. היא מכוונת למשלוח דואר אלקטרוני שלא התבקש על ידי נמעניו. באנגלית נקיה נקרא דואר כזה Unsolicited Mail. בשפה נקיה-פחות הוא נקרא בפשטות דואר זבל או Junk Mail. מעטים הנושאים שמעוררים כעס כה רב בקרב משתמשי האינטרנט כמו Spam. מכתבי שרשרת, תוכניות פירמידה, פרסומי סקס, תוכנות לבילוש והתחקות, הצעת ניירות ערך, וכמובן אלף ואחת דרכים להתעשר/להתפרסם/לחשוף את אתר האינטרנט של הקורא ברבים – מי שבחר לשווק כך את מוצריו ושירותיו יכול לשגר מאות-אלפי הודעות דואר אלקטרוני בשעה בעזרת מודם איטי של 28.8 קילובייט לשניה ו- רגיל לגמרי, בעלות אפסית.
המקטרגים טוענים, שלא רק שהדואר האלקטרוני מטריד את נמעניו הבלתי-מעוניינים, הוא גם מעמיס על שרתי האינטרנט של ספקי הגישה לאינטרנט. אלה מממנים את הוצאות הפירסום של המשווקים, מפני שהם נושאים בעלויות הפעלתם של קווי ומערכות תקשורת. במלים אחרות, המפרסם-השולח מעתיק את עלויותיו לספק-המפיץ בעל-כורחו. הטענה השגורה בהקשר זה, היא שההוצאה, המושתת באופן זה על ספקים וצרכנים, מסתכמם בעשרה מיליארד דולר לשנה. אין פלא, איפוא, שוינט סרף, מאבות האינטרנט ומי שעומד כיום בראש ICANN– החברה האחראית לניהול מערכת שמות המתחם מהדרגה העליונה באינטרנט – מצוטט כאומר "דואר זבל הוא מקור-צרה לדואר אלקטרוני וקבוצות דיון באינטרנט. הוא יכול להפריע באופן רציני לפעולתם של שירותים ציבוריים, בלא להזכיר את ההשפעה שיכולה להיות לו על מערכת הדואר האלקטרונית של משתמש יחיד כלשהו... דואר זבל, למעשה, גוזל משאבים ממשתמשים וספקי שירותים בלא פיצוי ובלא הרשאה". מידע מפורט בנושא נמצא באתר של ה- Coalition Against Unsolicited Commercial Email בכתובת www.cacuce.org
ועם זאת, דואר אלקטרוני מסחרי הוא גם אפיק שיווק יעיל: מחקרים טוענים, ששיעור ההיענות לו גבוה עשרות מונים יותר משיעור ההיענות למודעות פרסומת ('באנרים') באינטרנט. אם אמנם כך, כי אז יש מי שעונינים לקבל ולקרוא דואר כזה. בהקשר זה מעניין לצין, כי הגנת חופש הביטוי אינה מסויגת למידע בעל אופי מוגדר, כדוגמת מידע חדשותי, פוליטי, מדעי, חברתי וכיו"ב. חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, בין פוליטי, בין ספרותי ובין אחר. הביטוי המסחרי, כדוגמת פרסומות, מוגן אף הוא במסגרת חופש הביטוי, שכן "הוא מספק אינפורמציה לציבור, ובכך מגשים את זכות הציבור לקבלת מידע מסחרי" וכן הוא "הדרך האפקטיבית ביותר של הציבור ללמוד על מוצרים ושירותים המתמודדים בשוק" (רע"א 4802/98 שידורי פרסומת מאוחדים בע"מ נ' רשות השידור, תקדין-עליון 98 (3) בעמ' 129). ואכן, חסידי "הדואר המסחרי שלא נתבקש" מעגנים את טיעוניהם גם בנימוקים חוקתיים. בנימוקים אלה עלה בידם לפסול חוקים, שנועדו להלחם בדואר הלא-רצוי בשתיים ממדינות ארצות-הברית: בתי משפט במדינת וושינגטון ובקליפורניה קבעו אשתקד, שהחוקים הרלבנטיים במדינותיהם מגבילים את המסחר הבין-מדינתי ובכך מנוגדים לחוקה האמריקנית (Ferguson v. Friendfinder, San Francisco Sup. Ct., Cal., וכן >State of Washington v. Heckel , King Cty., Washington, Sup. Ct.,). התובע של מדינת וושינגטון ערער על ההחלטה בפני בית המשפט העליון בארצות-הברית וערעורו טרם נשמע.
לא פחות מארבעה חוקים נדונים עתה בבית הנבחרים האמריקני במטרה להסדיר את השימוש בתקשורת אלקטרונית לצורך שיווק ופרסום שלא התבקשו: Unsolicited Commercial Electronic Mail Act of 2001 - HR95; Wireless Telephone Spam Protection Act - HR113 (אכן, יש חשש שדואר מסחרי בלתי רצוי יתבטא גם במשלוח הודעות SMS לנמעני טלפונים סלולריים וכהודעות-טלפוניות אוטומטיות); HR 718 הנקרא גם הוא Unsolicited Commercial Electronic Mail Act of 2001 ולבסוף HR 1017 הקרוי Anti-Spamming Act of 2001.
מסיבות שעוד יתוארו, השבוע משכה את תשומת הלב ההצעה השלישית, HR718: ההצעה מיועדת לתקן את דיני העונשין הפדראליים כך שתהיה זו עבירה לשלוח דואר מסחרי שלא נתבקש למחשב בארצות-הברית, בידיעה שהמידע המזהה את השולח הוא כוזב (לדוגמה: משלוח מסר הנוקב בכתובת שגויה של השולח – מעשה המקובל בדואר-זבל כדי להסוות את מקור ההודעה ולהקשות על משלוח תשובות). בנוסף מציע התיקון לחוק לאסור על משלוח דואר מסחרי שלא התבקש אם לא מצויה בו כתובת דואר אלקטרוני ברורה לתשובה, המאפשרת למקבל להודיע כי אינו מעוניין עוד בהודעות כאלה. מנגנון מסוג זה קרוי Opt-out והחקיקה המוצעת בארצות-הברית קובעת בענין זה רף-נמוך מזה שמציב תיקון המתגבש לדירקטיבה האירופאית, שעניינה פרטיות בתקשורת אלקטרונית: תיקון זה קובע צורך בקבלת הסכמה מודעת מראש לקבלת דואר כזה – דרישה הקרויה Opt-In. הנה כי כן, גם בעניין זה בולטים הבדלי הגישה בין אירופה, הסמן-הימני בתחום ההגנה על זכות הפרטיות, לבין ארצות-הברית, הנוהגת זהירות יתרה במה שעלול לפגוע באינטרסים מסחריים.
כך או אחרת, החקיקה האמריקנית המתהווה אוסרת, כמובן, על משלוח הודעות נוספות לנמען שניצל את זכותו והודיע שאינו רוצה לקבלן עוד. זהו לא עניין מובן מאליו: לעתים תכופות משגרי דואר-זבל יציפו דווקא את תיבתו של מי שביקש בכעס לחדול מקבלת הודעות, שכן בבקשתו העיד כי התיבה פעילה ויש קורא למסרים.... HR718 דורשת עוד, שהודעה מסחרית שנשלחה מבלי שהתבקשה תזוהה ככזו באופן בולט ותכלול הודעה, המאפשרת לנמען לנצל את זכותו שלא לקבל עוד מסרים מסוג זה. כן היא קובעת שיהיה זה בלתי-חוקי לשגר דואר אלקטרוני שלא התבקש בניגוד למדיניות שקבע ספק גישה לאינטרנט ביחס להודעות מסוג זה, בתנאי שאותה מדיניות עומדת בדרישות החוק (לרבות בהירות וזמינות).
הוראה אחרונה זו חוללה השבוע מחלוקת עזה והובילה לכך ש"הקואליציה נגד דואר אלקטרוני שלא התבקש", CAUCE, הסירה את תמיכתה מההצעה: ועדת האנרגיה והסחר של בית הנבחרים בוושינגטון, הדנה בהצעת-החוק, תיקנה אותה כך שלטענת CAUCE תאלץ עסקים, בתי-ספר, ספקי גישה לאינטרנט ואחרים לקבל מבול של דואר-זבל, לשגר תלונות ולתבוע רק אם נענו בהתעלמות בנסיון למנוע נזק שכבר נגרם. בכך, טוענת הקואליציה, נדרשים הספקים להוסיף ולשאת בהוצאות הכרוכות בניתוב דואר זבל. זאת ועוד, החוק תוקן, לטענת הקואלציה, באופן שמחייב ספקים להתקין תוכנת סינון נגד דואר זבל כדי שיהיו זכאים להנות מהוראותיו. מציינת בהשתאות, שככל הידוע לה זוהי פעם ראשונה שהקונגרס מבקש להתנות אכיפת זכויות קנייניות בהתקנת תוכנה. בקיצור, טוענת הקואליציה נגד דואר אלקטרוני מסחרי שלא התבקש, ההצעה בנוסח המעודכן בעצם מעודדת דואר-זבל...
כנגד הקואליציה התקיפה טוענים חברי הקונגרס, המקדמים את החוק, כי לגורמים המשווקים באמצעות דואר-אלקטרוני היתה טענה תקפה: לטענתם, לא יוכלו לעמוד על מדיניות הדואר של אלפי ספקי אינטרנט, הפועלים בארצות-הברית ויכולים לשנות את מדיניותם בכל רגע נתון. חבר בית הנבחרים, הרפובליקני הית'ר ווילסון, אמר שהתיקונים מקנים לשולחי דואר שלא התבקש אותה זכות שיש לצרכנים: יש להם הזדמנות אחת לשגר דואר באמצעות מערכותיו של ספקי גישה לאינטרנט, שאינו מסכים לכך. מרגע שהוזהרו לא לעשות זאת שוב, הם צפויים לתביעה אם יתעלמו מהאזהרה.
בקונגרס ה- 106 נדונה הצעת חוק נגד משלוח דואר-זבל, שלא השלימה את הליכי החקיקה. ימים יגידו אם HR718 תלך בדרכה.