רק לעתים רחוקות משיק עולם המשפט באינטרנט לבעיות ארציות, כדוגמת חיובי ארנונה ברשויות מקומיות. עניין אחד כזה נדון והוכרע לא מכבר על-ידי כב' השופטת שרה סירוטה מבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"ש 2527/99 מנהל הארנונה, עירית ת"א נ' אלבי צרפתי ואח'. לא פורסם). בית המשפט נדרש בהחלטתו לאבחנה בין מסחר אלקטרוני למסחר המסורתי. ביסוד ההכרעה עומדת ההבחנה בין מסחר אלקטרוני טהור, שאינו מחייב שינוע טובין ממקום למקום, לבין מסחר בחפצים פיסיים, המתבצע באמצעות האינטרנט. ניקולס נגרפונטה, מנהל מעבדת המדיה ב- MIT, התייחס לאבחנה זו בספרו הנודע "להיות דיגיטלי". לשיטתו, זוהי ההבחנה בין ביטים (מידע) לאטומים (חפצים גשמיים), שבייסוד העולם המקוון.
פסק הדין עסק בעניינה של האמנית אלבי צרפתי, שהיא מעצבת רהיטים, המציגה את עיצוביה במוזיאונים באולם, במגזינים לאומנות ובאתרי אינטרנט משלה. האמנית ובעלה, המשיב 1, מתגוררים יחד בדירה בתל-אביב, שממנה הם מנהלים יחדיו עסק של מכירת עיצובים, בעיקר מנורות המכונות על ידם "פסלי תאורה" וריהוט המוגדר בפיהם "ריהוט מפוסל". לקוחות, המעונינים ברכישת העיצובים או בהצגתם בתעורכות, פונים לבני הזוג באמצעות הטלפון, הפקס או האינטרנט. הפונים מקבלים במענה קטלוגים של מבחר יצירות ועל-פיהם מבצעים את הזמנותיהם.
מנהל הארנונה של עירית תל-אביב קבע בתחילת 1999, כי יש לפצל את החיוב בדירת המשיבים לשתי יחידות ארנונה - האחת תחויב לפי תעריך מגורים, והשניה (הגדולה ממנה פי שניים ויותר) תחויב לפי תעריף תעשיה ומלאכה. בני הזוג השיגו (תחילה) וערערו (לאחר מכן) על החלטת המנהל. לטענתם, יש לחייב את הדירה כולה לפי תעריף מגורים. בטענתם הסתמכו על סעיף 3.4.20 לצו הארנונה העירוני, שקבע כי סטודיו של ציירים ופסלים, שאינו משמש לתצוגה, מכירה או להוראת אומנות הציור או הפיסול, המוחזק באותו מבנה עם דירת מגורים, יחויב בתעריפי מגורים בלבד. לאחר שעררם התקבל פנתה העיריה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
סעיף 3.4.20 הנ"ל קבע במפורש איסור על ביצוע מכירות בנכס. דרך ביצוע המכירות של בני הזוג צרפתי אינה מצריכה מגע עם הקהל בנכס עצמו. בנסיבות אלה תהתה כב' השופטת סירוטה האם מכירה מרחוק שכזו אינה מקנה לסטודיו נפח עסקי, השולל את זכאותו לתעריפי ארנונה של דירת מגורים בלבד. חלק נכבד בתשובה לשאלה זו עוסק בביצוע ההזמנות דרך האינטרנט. בהנחה שכך היו מבוצעות כל מכירותיהם של האמנים - האם לא נגדיר מכירה כזו כמסחר, ואם המכירות חוזרות ונשנות האם לא נאמר כי המשיבים מנהלים עסק? בית המשפט פסק כך -
"בעידן שבו אנו מצויים כיום, מסחר אלקטרוני משמעו ביצוע עסקות באופן שקודם לכן, טרם פרצה המהפכה האלקטרונית, היו נעשות פנים מול פנים. השוק שבו היינו נוהגים לגבש עסקאות עבר מטמורפוזה וכיום ניתן להתקשר דרך רשת התקשורת מבלי בכלל לדעת מיהו הקונה .... המסחר האלקטרוני מתאפיין בשני סוגים של פעילות: מסחר אלקטרוני עקיף - הזמנה אלקטרונית של טובין מוחשיים, כמו בעניינינו, ומסחר אלקטרוני ישיר - הזמנה מקוונת של טובין שאינם מוחשיים כגון: תוכנת מחשב, שירותי מידע וכדומה (להרחבה בנושא ראה www.cordis.lu/ וגם ראה www.countrythings.com/).
"לו היינו במקרה דנן עסקינן בסוג המסחר השני - הישיר, הרי שבו הקונה רוכש את המוצר, מקבלו, ומשלם עבורו מבלי לערב את המוכר ואף ללא ידעתו (מידע אודות המכירה יתקבל אצל המוכר רק בדיעבד). במקרה שכזה ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, הייתי מתקשה שלא לראות בסטודיו, אשר ממנו, לכאורה, מתבצעת המכירה, כמוקד לפעילות מסחרית. סבורני כי בצורת מסחר שכזו נשאר מקום עבודתו של האומן בדלת אומנותו.
"אולם, כאשר המסחר הוא עקיף, ביצועו תלוי במספר פקטורים חיצוניים כמו: אריזת המוצר, שליחתו, הוצאת חשבוניות ועוד. באופן שכזה נראה, כי נפגמת ההפרדה בין שטח היצירה של האמן לבין שטח המכירה והשיווק".
בכך - וכן בעובדה שהמשיבים מבצעים את מכירותיהם גם דרך הטלפון והפקס, המחייבים את האמן לעצור את תהליך היצירה כדי לנהל משא ומתן בטלפון על מכירת יצירה או לתאם את הצגתן של היצירות בתערוכה - מצא בית המשפט מאפיינים של מובהקים של מסחר. בפרט, כאשר במקרה דנן הוסמך הבעל לייצג את עניניה המסחריים של האמנים. כל אלה, קבעה כב' השופטת סירוטה, הופכים את הסטודיו למקום יצירה ומסחר כאחד. עם זאת פסקה כי רק 78 מ"ר יחוייבו לפי תעריף הארנונה הגבוה המיועד לבתי עסק ומלאכה, ויתרת 100 המ"ר יחוייבו לפי תעריף מגורים.