זכויות המו"לים בעידן דיגיטלי

אולי יעניין אותך גם

ב- 24 בספטמבר הפך בית המשפט לערעורים של ה- Circuit 2nd בארצות-הברית את הכרעת הערכאה הראשונה בענין טסיני ואח' נגד הניו-יורק טיימס ואח' ("משפט באינטרנט", 12.11.97). פסק הדין קובע כללים של מותר ואסור בניצול מאמרים ויצירות במאגרי מידע ממוחשבים ובמדיה דיגיטלית. חשיבותו רבה לנוכח המעבר המתעצם ממדיה מסורתית של דפוס, שבה יש משמעות ברורה למושגים כגון מהדורה, גיליון ועותק, למדיה דיגיטלית שבה מאוחזרות היצירות מתוך מאגרי מידע ומאבדות את מקומן הטבעי כחלק מגיליון מסוים של עיתון.

שישה המערערים הם עיתונאים שהועסקו ככותבים מזדמנים ('פרילנסרים') בניו- יורק טיימס (nytimes.com) ובכתבי-עת אחרים. העיתונים מצידם התקשרו בהסכם עם מאגר המידע לקסיס-נקסיס (http://www.lexis.com) שלפיו מסרו לו את כל מהדורותיהם, ובכללן את מאמרי המערערים. בתהליך המרתם לפורמט הדיגיטלי מפשיטים את המאמרים מסממני העיצוב והעימוד שלהם וכן מתמונות, מפות וטבלאות המלוות אותן ומותירים איפוא את הטקסט הערוך בלבד. לקסיס מחזיק מיליוני כתבות שהתפרסמו במאות ואלפי כתבי עת, והוא מאפשר למנוייו למצוא אותן באמצעות מנוע חיפוש משוכלל. הטיימס מכר את זכויות הפירסום גם למשיב נוסף, חב' UMI, שהפיקה תקליטורים הכוללים את גיליונות העיתון בלבד.

לאחר שכשלו בטיעוניהם בפני הערכאה הראשונה, ערערו העיתונאים וטענו כי כאשר המשיבים מספקים את המאמרים שכתבו למאגרי מידע אלקטרוניים, הם מפרים את זכויות היוצרים שלהם. המשיבים, מצידם, לא חלקו על כך שהעיתונאים הם בעלי זכויות היוצרים במאמרים. במקום זאת טענו כי העיתונים הינה "יצירה קיבוצית" כמשמעה בחוק זכויות יוצרים האמריקני משנת 1976, וכי על-פי סעיף (c)201 לאותו חוק הם זכאים לפרסמם במדיה דיגיטלית. יצירה קיבוצית (collective work) כהגדרתה בחוק האמריקני היא "יצירה, כדוגמת כתב-עת, אנטולוגיה או אנציקלופדיה, שבה נאספות יצירות אחדות, המהוות כשלעצמן עבודות נפרדת ועצמאיות, לכדי מכלול". פסק הדין דן איפוא בשאלה האם בהעדר רשיון מפורש רשאי הבעלים של יצירה קיבוצית לתת לצד-שלישי רשיון-משנה לפרסום יצירות, כדוגמת מאמרים, המרכיבות את המכלול.

סעיף 201(c) לחוק זכויות יוצרים האמריקני מורה, כי בלא העברה מפורשת של זכויות היוצרים ביצירות המרכיבות את המכלול (לדוגמה, בכתב עיתונאית), נחשב בעל זכויות היוצרים ביצירה הקיבוצית (במקרה זה, המו"ל) כמי שרכש רק את הזכות להעתיק ולהפיץ את היצירות הבודדות כחלק מהיצירה הכללית. בכלל זה מותר לו לפרסמן כחלק מגירס מתוקנת (revision) של אותה יצירה קיבוצית וכחלק ממהדורה מאוחרת באותה סידרה.

השופטים ווינטר, מינר ופולר קבעו על יסוד לשון החוק, כי זכויות המוציא לאור מוגבלות לשילוב המאמר במהדורה מסוימת של כתב העת או בגירסה חדשה של כתב העת המסוים שבו התפרסם המאמר לראשונה. בנוסף, רשאי המו"ל לפרסם את היצירה גם במהדורה חדשה, כדוגמת הוצאה חדשה של מילון או אנציקלופדיה.

בדחותם את עמדת המו"לים קבעו השופטים בין השאר, שאם תתקבל טענתם, שהמאגר הממוחשב הוא רק גירסה חדשה של עיתון מסוים - לדוגמה, מהדורת 16 באוגוסט של הניו-יורק טיימס ? כי אז החריג (ההיתר למו"ל לפרסם את המאמר המקורי גם שלא במסגרת העיתון שאליו יועד) יבלע את הכלל (שזכויות היוצרים מצויות בידי המחבר המקורי). הם עמדו על אופיו של סעיף (c)201 כחידוש חקיקתי ופסקו כי אם זכותם של המו"לים היתה רחבה כפי שהם רוצים, כי אז זכויות היוצרים במאמר היו מאבדות במידה רבה את אופין הבלעדי.

זאת ועוד, השופטים מצאו שלקסיס אינו שומר על אופיה הקיבוצי של היצירה (העיתון) והוא מפשיט אותה ממרכיבי הבחירה, ההתאמה ואירגון המידע. למעשה, הטיימס אוסר עליו להפיק מהדורות פקסימיליה של העיתון עצמו. על אף שהעובדות בענינה של חב' UMI מורכבות יותר (היא הפיקה תקליטור של הטיימס לבדו, ובחלק מן המקרים כללה בו קבצים גרפיים של הכתבות ולא קבצי טקסט), נותרה המסקנה זהה גם בקשר עימה. אשר על כן נפסק שהמו"לים מפרים את זכויות העיתונאים הפרילנסים כאשר הם מתירים לפרסם את מאמריהם במאגרי מידע ממוחשבים.

בית המשפט הדגיש שהחלטתו מתבססת על החוק לבדו, וכי אין מניעה שצדדים יעצבו באמצעות חוזים הסדרים המתנים על הוראות החוק. בנוסף ראוי להדגיש כי בין המערערים למשיבים לא התקיימו יחסי עובד ומעביד.

ובישראל? דומה שלפי שעה המצב עוד נוח פחות למו"לים. החוק עדין אינו מכיר ביצירה קיבוצית, כמשמעה בדין האמריקני. ככל שאין יחסי עובד ומעביד בין העיתונאי לבין המו"ל, זכויות היוצרים בכתבות נותרות בידי המחבר, שכן סעיף 1(5) לחוק זכות יוצרים, 1911 קובע כי המחבר הוא הבעל הראשון של הזכות ביצירה. אולם גם אם העתונאי הוא עובדו של המו"ל, החוק אינו נוטה לו חסד. אמנם המו"ל הוא בעל זכות היוצרים בכתבה, אלא "שאם היתה היצירה מאמר או איזה חיבור אחר בעתון, במגזין או בכתב-עת כיוצא בזה, הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא דינה של היצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פרסום היצירה שלא כחלק מעתון, ממגזין ממכתב-עת כיוצא בזה." (סעיף 1(5)(ב) לחוק). בהתאם לכך, פסק בית המשפט המחוזי בתל-אביב לפני שנים אחדות בענין גלובס נ' יפעת שביחסי עובד-מעביד בין עיתונאים למו"ל הרי שבאין הסכם סותר, העיתונאים הם בעלי הזכויות במאמרים פרי עטם, והם בלבד רשאים לתת הסכמה לפרסם את המאמר שלא במסגרת העיתון.