חוזים מקוונים נחתמים על ידי הקשה באמצעות העכבר על גבי כפתור האומר "אני מסכים" בטופס אינטראקטיבי. תוקפם של חוזים אלה לא הגיע להתברר בבתי המשפט. עם זאת, חוזים דומים במהותם - אלה המתלווים לתוכנות מחשב - נדונו פעמים ספורות בבתי משפט בארה"ב. בעייתם התבטאה בדו-שלביות של תהליך הרכישה: בשלב הראשון רוכש הלקוח את התוכנה על ידי כך שהוא משלם את תמורתה לבית העסק או ליצרן. בשלב השני הוא נדרש לתת הסכמתו לתנאיו של רישיון שלא הוצגו בפניו מלכתחילה. עם זאת, בפרשת ProCD ניתן לחוזים אלה תוקף מחייב ("משפט באינטרנט" מיום 7.5.98).
אפשר לצפות שהפסיקה הישראלית תלך בעקבות הכרעה זו. דרישת הדין הישראלי לגבי צורתם של חוזים מסחריים נוקשה אף פחות מזו של הדין האמריקני, והעיקרון של חופש החוזים שליט הן על תוכנו של החוזה והן על צורתו.
מהי, עם זאת, השלכת ההכרעה המשפטית בענין ProCD על חוזי אינטרנט? נראה באורח פרדוקסלי כי למרות שחוזי אינטרנט הם חדישים יותר, הבעיתיות בהם פחותה מפני ששלב ההסכמה לתוכנו של החוזה יכול בקלות לבוא לפני שלב הרכישה. הווה אומר, מנהלי האתר יכולים לבנות את תהליך הרכישה כך שאדם המבקש לרכוש מידע, תוכנה או קובץ מחשב כלשהו באמצעות הרשת - או אף להזמין דרכה מוצר פיסי כלשהו - יידרש לתת את הסכמתו לתנאי הרכישה קודם שימסור את פרטי כרטיס האשראי שלו ויאשר את ההזמנה. התהליך הנכון נראה איפוא כך:
הלקוח נדרש בשלב ראשון למסור את פרטיו האישיים (שם, כתובת, דרכי התקשרות וכו').
בשלב השני הוא מגיע לעמוד הכולל את תנאי ההסכם. מתחת לתנאי ההסכם יש לחצנים מתאימים המאשרים את הסכמתו או סירובו לתנאי ההסכם. בשלב זה לוקים כמה מהאתרים בכך שהם מאפשרים ללקוח לדלג לעמוד הבא באמצעות קישור המצוי מעל לתנאי החוזה (הווה אומר, הלקוח יכול "לדלג" מעל התנאים הללו). אתרים אחרים, המקפידים על שאר התנאים, שותלים "עוגיה" במחשבו האישי של המשתמש כך שלאחר הרכישה הראשונה יוכל לדלג על שלבים אחד (מסירת הפרטים) ושניים (ההסכמה לחוזה). מבחינה משפטית נראה כי אף זאת עלולה להתגלות כטעות שרצוי להימנע ממנה.
רק בשלב השלישי מגיע הרוכש לעמוד הכולל את פרטי השירות או הנכס הנרכש ומאפשר לו למלא את פרט כרטיס האשראי שבאמצעותו מתבצע התשלום. בכל אחד מהשלבים הללו רצוי לאפשר לרוכש לסגת מתהליך הרכישה על ידי הקשה על מקש BACK או על כפתור שאומר "אינני מסכים".
דוגמה טובה, בדרך כלל, לחוזה אינטראקטיבי נמצאת באתר של יצרנית התוכנה האמריקנית, סימנטק (http://www.symantec.com). הטופס המצוי באתר נבנה על פי העקרונות דלעיל, אלא שלא הצליח להימנע מקיצור דרך אחד והוא מודיע לגולש כי ישתול במחשבו עוגיה שתאפשר לו לדלג ברכישות הבאות על השלבים המייגעים של הקלדת פרטיו האישיים ומתן הסכמתו לתנאי החוזה. ראשית, רק מעטים מהגולשים יודעים מהן עוגיות (קבצי טקסט זעירים הנוצרים במחשבו האישי של המשתמש על פי פקודה מהמחשב השרת המחזיק את האתר, ובהם מידע מסוגים שונים). שנית, מה יעשה הסוחר האינטראקטיבי במקרה שאנשים שונים ירכשו מוצרים שונים באתרו באמצעות אותו מחשב ממש? ושלישית, מה אם ירצה בעתיד לשנות את תנאי החוזה שלו? האם גם אז ידלג בעל העוגיה מעבר לתנאי החוזה מפני שהעוגיה אינה מבחינה בתנאים המשתנים?
רצוי אפוא להימנע מקיצורי דרך. יש להציג את החוזה בפני הלקוח לפני שהלקוח מאשר את פרטי ההזמנה. ובעיקר, אין להתחמק מהצגת פרטי הסכם. אתרים רבים (לרבות חנויות וירטואליות) מחביאים את תנאי השימוש בהם באופן שהגולש יכול לבלות בהם שעות מבלי להכיר תנאים אלה או לתת הסכמתו להם.
אם השימוש באתרי-מידע יכול להיחשב בעייתי פחות, לא כן הקניה בחנות וירטואלית. לא מכבר רכש הח"מ מוצר בחנות כזאת באינטרנט, רק כדי לקבל כעבור יומיים שיחת טלפון (!) המודיעה לו כי המוצר אזל אצל היצרן (!!) ולפיכך אין בידי החנות לספקו (!!!). עד כה טרם נמצאו תנאי ההסכם האחיד של חנות זאת המאפשרים לה לבטל רכישה (לאחר שנמסרו לה פרטי כרטיס האשראי) רק מפני שהטובין אינם מצויים עוד במחסני היצרן... לבטח, תנאים אלה לא הוצגו לעיני הרוכש קודם שהתגבר על היסוסיו ומסר את פרטי כרטיס האשראי שלו לחנות. לקוח זועם מספיק יכול לחולל צרות לחנות רשלנית מעין זו. המסקנה היא שאין להירתע מהצגת פרטי ההסכם לעיני הלקוח. בעזרת עיצוב נכון של העמוד, התנאים לא ייראו ארוכים ומאיימים. במאמר הבא - על כמה מהתניות שמומלץ לכלול בחוזים מקוונים.