כסף דיגיטלי (חלק ראשון)

הווירטואליזציה המוחלטת של אמצעי התשלום באה לביטויה המובהק בכסף הדיגיטלי. אלה הן סיביות (bits) של מידע, הנרכשות בתמורה ממנפיק ונאגרות על גבי כונן קשיח במחשב או בארנק אלקטרוני ומייצגות ערך כספי. מבחינה משפטית הכסף הדיגיטלי מהווה התחייבות של המנפיק להמיר אותו בהילך חוקי בעת שהמעות האלקטרוניות יחזרו אליו.

כסף דיגיטלי יפתור רבות מן המגרעות שיש לכרטיסי האשראי כאמצעי תשלום באינטרנט: השימוש בהם מסורבל ומחייב הקלדת פרטים רבים; הם אינם מתאימים לתשלום סכומי כסף זעומים, המכונים תשלומי-מיקרו (Micro Payments); הגמישות בקביעת מועדי החיוב היא מינמלית; כרטיסי האשראי אינם שומרים על פרטיות הלקוח - נתוני העיסקה חשופים בפני חברות האשראי או הבנקים; כרטיסי האשראי מתאימים בעיקר לרכישת מוצרים על-ידי לקוחות ולא להתקשרויות בין חברות מסחריות, והם חד-כיווניים - הווה אומר, רק מחזיק הכרטיס יכול לשלם באמצעותו לאתר, אבל אם האתר רוצה לזכות את המחזיק בתשלום הוא אינו יכול לעשות כן.

להלן תיאור סכמטי של תהליכי רכישה ושימוש במטבע אלקטרוני:

  • הלקוח מעביר אל מנפיק המטבע תשלום מלא בכסף.


  • בתמורה טוען המנפיק את הארנק האלקטרוני או את התוכנה המתאימה במחשב הלקוח בסיביות המייצגות שווה ערך דיגיטלי לסכום שנרכש: שולמו, לדוגמה, 100$ למנפיק, הוא יעביר אל הלקוח 100$ וירטואלים (או סכום דומה מנוכה עמלה). אפשר שלכל מטבע דיגיטלי יינתן בשלב זה מספר ייחודי המזהה אותה.


  • בד בבד שומר המנפיק את הכסף שקיבל מן הלקוח בחשבון מעבר, לקראת המועד שבו יידרש להמיר את הסיביות שמכר ללקוח להילך חוקי.


  • הלקוח מצידו מבצע תשלומים באמצעות הכסף הדיגיטלי: היות שהכסף הזה מיועד להוות תחליף לתשלום מזומן, הוא יכול לרכוש בו מוצרים פעוטי מחיר (עיתון, לדוגמה) או שירותים יקרים (פוליסת ביטוח, למשל).


  • המוכר או ספק השירות, שקיבל את הכסף, יכול להחזירו למנפיק ולהמיר את תמורתו בהילך חוקי, או שהוא יכול לשלם בו הלאה, לספק אחר המכבד אמצעי תשלום זה, וחוזר חלילה עד אשר הסיביות חוזרות אל המנפיק כדי שימיר אותן בכסף ממש.


  • ניתנו למטבעות הדיגיטליים מספרי זיהויי, יסמן עתה המנפיק את המספרים הללו כמטבעות שנעשה בהם שימוש. להבא, לא יפרע עוד מטבעות דיגיטליים הנושאים אותם מספרים. באופן זה פוחתת סכנת הזיוף, אך גדלה האפשרות לזהות את הכסף עם מושכו באופן העלול לפגוע בפרטיות המשתמשים. כדי להתגבר על בעיה זו פותחו טכניקות של "חתימה עיוורת" (Blind Signature) המאפשרות למנפיק לחתום על המטבע הדיגיטלי מבעד למעטפה וירטואלית, באופן שהוא אינו יודע את זהות המושך.


  • בעת ההמרה גורע המנפיק את התמורה מחשבון המעבר של הלקוח. כאן גם נמצא מקור אפשרי לרווח עבורו: בזמן שיחלוף עד לחזרת הסיביות אל המנפיק הוא יכול להשקיע את כספי הלקוח ולהפיק מהם רווח. באופן זה, יתכן שיהיו מנפיקים שלא יחייבו את הלקוחות בעמלת רכישה (ראה לדוגמה אצל InternetDollar ). כ"כ, בחלק מן המקרים יאבד הכסף האלקטרוני (כגון כשארנק אלקטרוני שבו הוא אגור ייהרס, או בעת קריסה של כונן קשיח במחשב) והתמורה למנפיק הכרטיס לא תיפדה לעולם.

פרוייקטים של כסף אלקטרוני כבר נמצאים בשלבים מוקדמים של יישום באינטרנט (לדוגמה: Digicash או Cybercash). בהתחשב בגודל השוק ובעצמתם של השחקנים, זו רק שאלה של זמן עד אשר יהפוך הכסף הדיגיטלי לאמצעי תשלום דומיננטי ברשת. החוק יתקשה להדביק את הקצב המהיר של ההתחדשות הטכנולוגית: ההסדר המשפטי יצטרך ליתן תשובה למגוון אפשרויות טכנולוגיות), וליישומים של כסף אלקטרוני הן ברשתות תקשורת מקוונות והן במציאות הפיסית, באמצעות ארנקים אלקטרוניים (כרטיסי פלסטיק נושאי שבב-מחשב, המאפשרים טעינה חוזרת בשווה-ערך לכסף מזומן). נדרש אפוא הסדר גמיש, פתוח, בר-שינוי בקלות יחסית, שאם לא כן יתגלה, בתום תהליכי חקיקה ממושכים, שהדין בלתי רלבנטי למציאות המסחרית והטכנולוגית.

האם כסף דיגיטלי הוא הילך חוקי? סימן ההיכר המובהק של הילך חוקי הינו שניתן לפרוע באמצעותו חיובים והסירוב לקבלו מהווה עבירה פלילית (סעיף 489 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.) חוק מטבע השקל החדש קובע בישראל, כי המטבע החוקי הוא השקל. כסף דיגיטלי יכול אמנם לייצג מטבע מוכר, כגון דולר ארה"ב או שקל חדש, אבל הוא מופיע גם מטבע חדש לגמרי, שנוצר לצורך מסחר באינטרנט בלבד - כגון אינטרנט-דולר או e-cash. קרוב לוודאי, שכסף אלקטרוני מסוג זה לא ייחשב כהילך חוקי.