קנת זראן נפל קורבן למהתלה מרושעת, שבוצעה באמצעות האינטרנט והעמידה את חייו בסכנה: אלמוני הפיץ בשמו למנויי אמריקה און-ליין (AOL) פרסומות לטי- שירטס, הנושאות סיסמאות בשבח פיצוץ בנין הממשל הפדראלי באוקלהומה-סיטי, שבו נהרגו 168 בני-אדם. המודעות הללו פורסמו פעם אחר פעם באפריל ובמאי 1995, למרות שזראן הודיע ל- AOL כי אינו קשור אליהן כלל ודרש להסירן ו- AOL מצידה ניסתה, בלא הצלחה, לחוסמן ולמוחקן. האלמוני ששיגר את ההודעות השתמש בשמות בדויים ובמספרים שונים של כרטיסי אשראי והוסיף להפיץ את ההודעות. הן כללו את מספר הטלפון של זראן ונקבו בשמו הפרטי, Kenn, כשמו של האיש שאליו יש לפנות.
איום כל שתי דקות
אין פלא אפוא שזראן נשטף בטלפונים נזעמים. רבים איימו על חייו. שדרן בתחנת רדיו מקומית קרא למאזיניו את תוכן הסיסמאות ועודד אותם להתקשר לזראן כדי להביע את מחאתם. בשיאו של הגל קיבל כל שתי דקות שיחות שיטנה והמשטרה הציבה שמירה על ביתו הפרטי. ב- 15 במאי 1995 הוקל לו מעט. מספר השיחות הצמצם לאחת כל רבע שעה...
בתחילת 1996 הגיש זראן תביעה נגד אמריקה און-ליין. הוא ייחס ל- AOL רשלנות על-פי פסיקה מדינתית שקבעה, כי מפיצי מידע נושאים באחריות להפצתו אם ידעו או היה עליהם לדעת על אופיו המשמיץ.
עו"ד יונתן אגמון, עורך-דין ישראלי השוהה בארצות הברית כיועץ משפטי ל- Software Publishers Association, מדווח כי ב- 21 במרץ השנה החליט בית המשפט הפדראלי של המחוז המזרחי במדינת וירג'יניה כי AOL נהנית מחסינות המוענקת בחוק פדראלי לספקי שירותים מקוונים (ISP's).
ISP אינו מוציא-לאור
ההחלטה מתבססת על ה- Communication Decency Act, חוק המהוגנות בתקשורת משנת 1996, שעורר סערה באינטרנט מפני שנתפס כנסיון לצנזר את הרשת ומאז פסק-הדין בוטל בהחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית. סעיף 230 לחוק קובע כי ספק של שירותים מקוונים לא ייחשב למוציא לאור של מידע שנמסר על ידי צד שלישי. AOL השליכה את יהבה על סעיף זה, שכן לא היתה מחלוקת על כך שזראן אינו קשור כלל לפרסומות שמיררו את חייו או לחולצות שהן ביקשו להפיץ. פרקליטיה טענו כי AOL איננה המפרסמת של המודעות וכי אם תחשב ככזו יטיל עליה הדבר מעמסה קשה, שכן תאלץ לבצע פעולות השמורות למוציאים לאור - כגון עריכת וסינון הידיעות הנשלחות אליה קודם לפירסומן. כנגדה טען התובע כי סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת, אינו חל על כשלונה של AOL למחוק את ההודעות ולחסום אותן מרגע שהודיע לה על קיומן.
בהליכי בית המשפט, המזכירים הליכי מחיקה על הסף בדין הישראלי מפני שבמסגרתם מניחים כי כל טענות העובדה של התובע הן נכונות, נקבע כי זראן מנסה למעשה לטעון, ש- AOL היא המפרסמת של תוכן ההודעות. בית המשפט הורה, כי סעיף 230 לחוק המהוגנות בתקשורת מעניק חסינות לספקי שירותי מחשב מפני הודעות שפורסמו אצלם והכוללות לשון הרע, אף אם ידעו או שהיה להם יסוד לדעת על אופיין המשמיץ. עורך-דין אגמון מדגיש עם זאת כי פסק הדין עוסק בתחרות בין דין מדינתי בארצות הברית, שעליו התבססה התביעה, לבין דין פדראלי, שעליו התבססה ההגנה וכי עליונותו של הדין הפדראלי נובעת מהחוקה האמריקנית.
אחריות ספקי גישה לאינטרנט בישראל
בישראל, חוק המחשבים משנת 1995 אינו כולל הוראות בדבר אחריותם או חסינותם של ספקי גישה לאינטרנט או מפעילי שירותים מקוונים. במקרה מקביל יהיה עליהם להסתמך אפוא על הוראות חוק איסור לשון הרע. טענתם תהיה כי ספק שירותים מקוונים, אשר אחד ממנוייו שיגר הודעת השמצה לנמענים באינטרנט או למנויי השירות, איננו בגדר "מפרסם לשון הרע" ולפיכך אין החוק חל עליו. קשה גם יהיה לטעון כנגד ספקי גישה לאינטרנט, כי הם בבחינת "אמצעי תקשורת" כהגדרתו בסעיף 11 לחוק, שכן הגדרה זו חלה לפי לשונה על עיתונים, רדיו וטלוויזיה בלבד. גם האחריות החלה במקרה של פירסום לשון הרע בדפוס איננה הולמת את טיב השירותים של ספקי הגישה לאינטרנט.
אכן, נראה שבין החוקים הטעונים התאמה לעידן הווירטואלי נמנה גם חוק איסור לשון הרע ויש לתקנו באופן שיגדיר מהי מידת אחריותן של ספקי הגישה, אם בכלל ראוי להטיל עליהם אחריות כלשהי להשמצות המשוגרות באמצעותם: יש לזכור כי במרבית המקרים (למעט, אולי, כאשר מדובר בניהולה של קבוצת דיון מבוקרת), שליטת הספקים על תוכן הממסרים העוברים דרכם דומה במידה רבה לשליטת בזק על תוכן הדברים הנאמרים בשיחות טלפון.... מצב דברים זה גורם לכך שעילת תביעה כנגד ספקי השירותים המקוונים תצטרך להתבסס על עוולות נזיקיות "קלאסיות", ובראשן עוולת הרשלנות, ובדיני הנזיקין המסורתיים ימצאו הספקים גם את הגנותיהם.