דרישת האוניברסיטה להפעיל מצלמה בלמידה מקוונת בזמן הקורונה היתה מטעם ענייני ומקצועי (פסק-דין, שלום בת-ים, השופט אודי הקר, 28.4.2025):

העובדות: התובעות טענו כי נגרם להן נזק בשל החלטת הנתבעת, אוניברסיטת חיפה, שלא לאפשר להן ללמוד באופן מקוון, ללא הפעלת מצלמה, במהלך מגפת הקורונה. נטען כי בכך נמנעה מהן האפשרות להמשיך את לימוד התואר ונגרמו להן נזקים. התובעות היו סטודנטיות בתכנית הלימודים של הנתבעת לתואר שני בייעוץ חינוכי, שהתקיימה במכללת "מבחר" בבני ברק, המיועדת לציבור הנשים החרדיות. התובעות משתייכות לזרם החרדי, שנמנע לחלוטין משימוש באמצעי תקשורת "חכמים" ובכלל זה הן אינן עושות שימוש ביישומים של שיחות וידאו.

נפסק: דין התביעה להידחות. פסק-הדין יוצא מנקודת הנחה כי חל על התובעות איסור הלכתי להשתתף בשיעור המתנהל עם מצלמות פתוחות. החלטת הנתבעת לא הייתה מנוגדת לדין ולא היתה בלתי סבירה. נכון שבתחילת מגיפת הקורונה הנתבעת אפשרה לתובעות ללמוד ללא הפעלת מצלמות, אולם אין בכך לחייב את הנתבעת להמשיך ולאפשר למידה בדרך זו, בנסיבות שנוצרו שאף אחד לא היה יכול לצפותן. יש לקבל את הטענה כי עם פרוץ מגפת הקורונה שרר בלבול ולא גובשו הנחיות ברורות ללמידה מקוונת (שהיתה חדשה לכולם). הוספת הדרישה להפעלת מצלמות בשנת הלימודים השנייה אינה מנוגדת לדין או בלתי סבירה בנסיבות העניין. גם העובדה שלקח למשיבה זמן עד שגובשו ההנחיות היא סבירה. התייחסות הנתבעת לתובעות לא היתה מבזה או מזלזלת. הנתבעת התייחסה לטענות התובעות ואף ביקשה לנסות ולמצוא פתרון לבעיה שנוצרה.

הימנעות התובעות מהפעלת המצלמות נבעה מטעמי דת אמיתיים וכנים. מאידך, גם דרישת הנתבעת להפעלת מצלמות הייתה כנה ומטעמים ענייניים ומקצועיים. הפתרונות שהוצעו לא נתנו מענה לבעיה, שכן כולם כללו צילום של התובעות. התובעות מצדן לא הציעו כל הצעה שהיא שיש בה ניסיון לפתרון הבעיה, אלא עמדו על כך שיתאפשר להן ללמוד בלמידה מקוונת ללא הפעלת מצלמות. משכשלו כל הניסיונות למצוא פתרון, הנתבעת אפשרה לתובעות להקפיא את הלימודים ולשוב ללימודים בשנת הלימודים הבאה באופן פרונטלי. משבחרו התובעות שלא לקבל את ההצעה ולסיים את הלימודים, הנתבעת השיבה להן את שכר הלימוד של אותה שנה ולא נגרם לתובעות נזק בשל כך.

לא ניתן לקבל את הטענה לפגיעה בשוויון. מדובר במכללה המיועדת לציבור החרדי, שמנסה לאפשר לימודים בהתאם להלכה ולתפיסתן הדתית של הסטודנטיות. גם בקרב הציבור החרדי יש שוני ומגוון ואין בכך שהתובעות אינן נוהגות כסטודנטיות אחרות כדי ללמד על פגם כלשהו. הנתבעת רשאית להציב דרישות מינימום כתנאי להשתתפות בלימודים ועצם הצבת הדרישות (ככל דרישה של מוסד אקדמאי) אינה פגיעה בשוויון, גם אם היא גורמת לכך שחלק מהסטודנטיות לא תוכלנה ללמוד בתכנית. דרישות אלו לא נועדו למנוע מציבור מסוים להשתתף בלימודים, אלא לאפשר הוראה בסטדנרטים שהנתבעת סבורה שהם הכרחיים מבחינה אקדמאית. הנתבעת אינה נדרשת להפחית את הדרישות לחלק מהסטודנטיות בשל עיקרון השוויון, ויתכן שאם הייתה פועלת כאמור היה בכך חוסר שוויון ביחס ליתר הסטודנטיות. יש לדחות הטענה לפגיעה בכבוד התובעות והשפלתן על רקע דתי, שלא הוכחו ואינן נכונות.