מי שנהנה ממנעמי המסחר הגלובלי צריך לצפות להתדיין במקומות שונים בעולם (החלטה, מחוזי חיפה, השופט מוחמד עלי, 27.4.2025):

העובדות: המשיבה, חברה מארה"ב בעלת שירות בינלאומי מקוון למכירת מוצרי טיפוח ותוספי מזון, הגישה בקשה לכפירה בסמכות ביהמ"ש מכוח המצאה מחוץ לתחום המדינה, וכן שתי בקשות לסילוק על הסף, בטענה כי קיימת תניית ברירת דין מחייבת ובשל אי-התקיימות התנאים להגשת הליך ייצוגי. בקשת האישור מבוססת על 2 עילות. הפרת חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, בטענה כי המשיבה מטעה צרכנים לגבי מחירי מוצרים, שכן אין היא מציגה את המחיר הכולל; והפרת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, בטענה כי המשיבה שולחת ללקוחותיה דברי פרסומת בלי לציין את הפרטים הנדרשים ומבלי לאפשר למסור הודעת סירוב. 

נפסק: המשיבה טענה כי ההמצאה לא עמדה בתנאי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. דין הבקשה לכפור בסמכות להידחות. ביהמ"ש רכש סמכות לדון בהליך. כדי לרכוש סמכות שיפוט בינלאומית באמצעות המצאת כתב טענות אל מחוץ לתחום, יש לצלוח 3 משוכות: להוכיח כי קיימת בידי התובע "תביעה הראויה לטיעון" בכל הנוגע לעילת המצאה המנויה בסעיף המשנה הרלבנטי בתקנה 166 לתקנות; הוכחה כי עילת התביעה, לגופה, מעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה"; וכי מדינת ישראל היא הפורום הנאות לניהול ההליך. 

קיימת עילת המצאה לפי תקנה 166(5): "התובענה מבוססת על נזק שנגרם לתובע בישראל ממוצר, משירות או מהתנהגות של הנתבע, ובלבד שהנתבע יכול היה לצפות שהנזק ייגרם בישראל וכן שהנתבע, או אדם קשור לו, עוסק בסחר בין-לאומי או במתן שירותים בין-לאומיים בהיקף משמעותי". בקשת האישור טוענת לנזק שנגרם למבקשים, תובעים ישראליים, ולקבוצה שניתן לצמצם רק ללקוחות ישראליים, בשל התנהלות שמיוחסת למשיבה. המשיבה מכוונת ללקוחות בישראל, מפעילה פלטפורמות בעברית ואף נטען כי היא עורכת מסעות פרסום שמכוונים לישראלים. המשיבה יכלה לצפות שהנזק ייגרם בישראל. דרישת התקנה היא כי הנתבע יכל היה לצפות שהנזק ייגרם בישראל ולא כי התביעה תוגש בישראל, ולכן בשלב זה אין משמעות לקיומה של תניה שקובעת כי הדין שחל הוא דין קליפורניה. הצפיות בה מדובר איננה צפיות נורמטיבית אלא צפיות פיזית. המשיבה עוסקת במתן שירותים בין לאומיים בהיקף משמעותי. 

לביהמ"ש בישראל עניין אמיתי לדון בתביעה וזיקות רבות מוליכות לקביעה כי הוא פורום נאות: מקום מגורי המבקשים, המקום בו מתבצעות העסקאות ומקום משלוח דברי הפרסומת. אין בעובדה שהמשיבה מאוגדת בארה"ב ואין לה שלוחה בישראל כדי להטות את הכף. בעידן היום אין להפריז בשיקול זה. גם ציפיות הצדדים תומכות במסקנה, שכן המשיבה לא יכולה להתיימר לספק מוצריה ולהעניק את שירותיה בכנפי תבל ובה בעת לטעון כי יש להתדיין במקום שייקבע על ידה מראש. מי שנהנה ממנעמי המסחר הבינלאומי הגלובלי, צריך לצפות כי יצטרך להתדיין במקומות שונים בעולם. התביעה מגלה לכאורה עילת תביעה. משמעות דחיית הבקשה היא אישרור הפעלת הריבונות של ביהמ"ש הישראלי בתוך תחומי מדינה אחרת, והדבר עשוי להיחשב לכדי פגיעה בריבונות של מדינה זרה. אולם אין המדובר בגוף שהתקשר בעסקה מזדמנת בישראל, אלא בגוף מסחרי שפועל ברחבי תבל וניתן להעריך ששייכותו לריבון אחר אינה כה הדוקה.

סעיף 17ד' לחוק הגנת הצרכן מחייב עוסק להציג את המחיר הכולל של המוצר ("מס ערך מוסף, אגרות או תשלומי חובה"), אך גם "כל תשלום אחר הנלווה לרכישת אותו נכס או שירות, בלי שניתנת לצרכן אפשרות מעשית לוותר עליו במסגרת העסקה". על פניו, עלות משלוח המוצר עשויה להיחשב "תשלום אחר נלווה" ובקשת האישור מעלה בהחלט שאלות רציניות שיש לדון בהן. הדברים נכונים גם ביחס לעילה לפי חוק התקשורת. על פניו המשיבה לא עמדה בחובה לאפשר למבקשים ולחברי הקבוצה לחזור בהם מהסכמתם בכתב, או בדרך אחרת, ולא איפשרה לכאורה הסרה מרשימת התפוצה באותו אופן שבו נשלח דבר הפרסומת, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת. לפיכך, יש לדחות את כפירת המשיבות בסמכות מכוח ההמצאה מחוץ לישראל.

בבקשות הסילוק טענה המשיבה כי המבקשים נקשרו עם המשיבה בהסכם הכולל תניית ברירת דין מחייבת; וכן כי לא התקיימו התנאים להגשת הליך ייצוגי. הקשר בין תאגידים גלובליים שפועלים דרך פלטפורמות מקוונות, למשתמשים ישראליים, זכה לפסיקה רבה של העליון. "אתר ישראלי" עשוי היחשב ככזה גם אם הוא מציג תצורה שכוללת מאפיינים כגון מידע באתר הניתן לצפייה בעברית, כשנעשו בו התאמות משמעותיות לעברית (דוגמת תרגום תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות) כך שייועדו ללקוחות ישראליים, תשלום בעברית, ומידע שיווקי מפורסם תחת חלופה המכוונת לישראלים. נתוני המקרה מצביעים בבירור על כך שהמשיבה מפעילה אתר בתצורה של אתר ישראלי, מה שמקים חזקה כי המשיבה מקיימת פעילות בישראל. המשיבה לא סתרה חזקה זו. התמונה שהציגו המבקשים מלמדת כי המשיבה מפעילה אתר בתצורה ישראלית שמכוון ללקוחות ישראליים. הנתונים הסובייקטיביים שהוצגו מלמדים כי המשיבה מקיימת באופן מובהק פעילות בישראל.

תנאי השימוש כוללים תניית ברירת דין שבה נקבע כי הדין החל הוא הדין בקליפורניה. הטענה כי אין בכוחה של תניית ברירת דין המתנה על תחולת הדין הישראלי לגרוע מזכות הצרכן להתבסס על חוק כופה, אינה יכולה לעמוד. לפי פסיקת העליון, תניית ברירת הדין, בנסיבות ההליך, לא יכולה לחול על העילה המבוססת על חוק הגנת הצרכן בהיותו דין כופה. לעניין העילה המבוססת על חוק התקשורת, אמנם אין היא בגדר דין כופה, אך יש לפסול את תניית ברירת הדין בהיותה תנאי מקפח בחוזה אחיד. יש לדחות את בקשת המשיבה לסילוק הבקשה על הסף מחמת תניית ברירת הדין. 

יש לקבל את בקשת הסילוק במובן זה, שיש להורות על מחיקת העילה המבוססת על סעיף 30א לחוק התקשורת ולהמשיך את ההליך רק ביחס לטענה המבוססת על הפרת החובה להציג מחיר כולל לפי חוק הגנת הצרכן. בנסיבות המקרה אין זה ראוי לאחד את שתי העילות בהליך ייצוגי אחד והיה מקום להגיש שני הליכים נפרדים – אחד שיתייחס לעילות לפי חוק התקשורת ואחד שיתייחס לעילות המבוססות על חוק הגנת הצרכן.