ת"צ 52621-07-23 בן אור נ' אביב בית השקעות בע"מ ואח'

אולי יעניין אותך גם

תביעה ייצוגית אינה הדרך להגברת המודעות לנושא נגישות אתרי אינטרנט (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט עודד מאור, 22.1.2024):

העובדות: עניין ההליך ב-6 בקשות נפרדות לאישור תובענה ייצוגית, בטענה להפרת הוראות תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), התשע"ג-2013. המבקש טען כי גלש ברשת, חיפש עסקים מסוגים שונים, וגילה כי אתרי האינטרנט של אותם עסקים מפרים הוראות שונות בתקנות הנגישות (העדר פרסום של הסדרי נגישות, הצהרת נגישות, או פרטי רכז נגישות). אין מדובר בטענה להעדר הנגשה בפועל, אלא בהעדר פרסומה של עצם ההנגשה. זמן קצר לאחר הגשת בקשות האישור, הגישו הצדדים, בכל אחד מהתיקים בנפרד, הודעות הסתלקות, בין היתר "על מנת לחסוך זמן שיפוטי, חסכון במשאבים ובהוצאות ניכרות לצדדים". 

נפסק: התובענה הייצוגית היא מכשיר משפטי-חברתי המגן על הפרט והכלל, ויש להפעילו בגמישות וביעילות. התכלית ביסודה היא הגנה על אינטרס הפרט ואכיפת החוק לטובת הכלל, תוך מניעת תביעות סרק. לצד הצורך לעודד תובענות ייצוגיות ראויות ולהסיר מחסומים דיוניים, יש להתמודד עם סיכונים לניצול המכשיר לעשיית רווח בלא השגת תועלת לציבור. המבקש הגיש עשרות רבות של בקשות לאישור תובענה ייצוגית שעובדותיהן דומות, שלא לומר זהות. מספרן יוצא הדופן של בקשות האישור, שאינן אלא "תביעות משוכפלות", כשלעיתים נמצא שחסרות בהן עובדות רלוונטיות, מעמיד באור חיוור את האמירה כי הכוונה היא להרים את נס השוויון לזכויות אנשים עם מוגבלויות. השימוש בכלי התובענה הייצוגית צריך להיות מידתי ביחס להפרה הנטענת.

מובן שיש לצאת חוצץ ולהוקיע כל תופעה של פגיעה בזכויות אנשים עם מוגבלות. אולם עיון בבקשות האישור מעלה שאין מדובר בפגיעה בזכויות או הדרה של ציבור אנשים עם מוגבלות מהמרחב הציבורי, אלא לכל היותר ניתן לראותן כהפרות לא מהותיות של תקנות הנגישות שניתנות לתיקון עם הפניית תשומת לב המפר לדרוש תיקון, כפי שקורה הלכה למעשה לאחר הגשת הבקשה לאישור. רובן של עשרות הבקשות האחרות שהגיש המבקש הן כנגד עסקים קטנים, שחלקם משפחתיים. לא ניתן להתעלם מכך שאחת מהתכליות המרכזיות של התובענה הייצוגית, בדמות קבוצה הנאבקת על זכויותיה מול תאגיד חזק, לא באה לידי ביטוי בבקשות הללו. עסקים קטנים וגופים עסקיים עושים כל שביכולתם כדי לחשב את צעדיהם במציאות הנוכחית. בית העסק מזמין את בניית האתרים מגורם מקצועי. הנחת היסוד של בית העסק היא שאותו איש מקצוע ממלא אחר הוראות הדין, גם בכל הנוגע לסוגיית הנגישות.

אין בחוק תובענות ייצוגיות הוראה המחייבת פנייה מוקדמת טרם הגשת תביעה ייצוגית. עם זאת, הדרישה לפנייה המוקדמת חלה לכל הפחות בשתי עילות התביעה שעניינן הפרת תקנה 35ה לתקנות הנגישות (העדר פרסום הצהרת הנגישות) והפרת תקנה 34 (העדר פרסום הסדרי הנגישות). תקנה 35א(ד)(1) לתקנות מחייבת את הטוען להפרת תקנה 35ה לפנות פנייה מוקדמת לבעלי אתר האינטרנט שכנגדו הוא טוען. חובת תום הלב מחייבת אף היא בפנייה מוקדמת. מידת ההגינות מחייבת את המבקש לבצע פנייה מוקדמת והעדרה יכול להיחשב כניצול לרעה של ההליכים המשפטיים. פנייה מוקדמת היא הפתרון הראוי, ההוגן והמועיל ביותר לטענות המבקש. הליכים רבים מסתיימים ממש לאחר שהעסקים הקטנים מקבלים את הבקשה לאישור, ופועלים מיד לתיקון ההפרות. משהמבקש לא עשה כן, דינה של הבקשה לאישור בעילות אלו - להידחות.

נותרה הטענה להפרת תקנה 91(ה) לתקנות, שעניינה העדר פרסום פרטיו של רכז הנגישות. מדובר בתובענות "משוכפלות", שהוגשו ללא כל בדיקה בשאלה אם בית העסק חייב במינוי רכז נגישות. רובן המוחלט של עשרות הבקשות לאישור האחרות שהגיש המבקש הן נגד עסקים קטנים שלא מחויבים במינוי רכז נגישות. כשמדובר בעסקים קטנים שאינם מחויבים במינוי רכז נגישות, דינה של הבקשה בעילה זו להידחות. פניה מוקדמת לבית העסק הייתה חוסכת את הגשת הבקשה, את עוגמת הנפש שנגרמה לאדם שמנהל עסק קטן בדמות תובענה ייצוגית בסכום של מיליוני שקלים, ולציבור כולו, עת המשאב המצומצם של בתי המשפט היה מופנה לתיקים אחרים. ראוי שהמחוקק ייתן דעתו לעניין.

מדובר בהסתלקויות מהירות המוגשות מיד לאחר תיקון ההפרה, שנעשית ממש בסמוך לאחר קבלת הבקשה לאישור, ועל כן אין תועלת בניהול התביעה. נראה שהנזק עולה על התועלת. ביהמ"ש לא אישר את הסכומים שהצדדים הסכימו עליהם בנוגע לגמול ושכר הטרחה. בשל ההסכמות בין הצדדים ועמדת המשיבים שהם מבקשים לכבד אותן, נפסק למבקש ולבא-כוחו סכום שיהיה שווה ערך לטרחה שהייתה כרוכה במשלוח מכתב של פנייה מוקדמת בכל אחד מהתיקים. כל אחת מהמשיבות, למעט אחת (שבקשת האישור לגביה נדחתה) תשלמנה למבקש גמול ושכר טרחה בסך 1,000 ש"ח.